avot-h199

א:
בעוד שמשנה זו אינה נוקטת בשמו של תנא מסוים, אין סיבה כלל ועיקר לפקפק בכך שבעל משנתנו הוא רבי עקיבא: הוא בעל שתי המשניות הקודמות והוא בעל המשנה הבאה. יתר על כן, כפי שאומר רמב"ם בפרושו למשנתנו, המסר של המשנה כל כך "ראוי" לרבי עקיבא, אחד מהגדולים של חכמי ישראל.

ב:
שני הסעיפים הראשונים של משנתנו מציגים חידה אמונתית במסורת ההגות היהודית. מחד גיסא היהדות מניחה שהאלהים הוא לא רק כל-יכול אלא גם כל-יודע: לא רק שהקב"ה יכול לעשות כל דבר אלא הוא גם יודע כל דבר. מאידך גיסא, כל בני האדם בעלי בחירה חופשית הם ויכולים לבחור, מבלי שהתערבות אלוהית תמנע בעדם, אם להיות טובים או רעים, אם לציית או להמרות מצוות האלוהים. בהצבת שתי ההנחות הללו זו לצד זו טמונה החידה: אם האדם הוא היחיד שמכתיב את התנהגותו שלו כיצד יכול הקב"ה לדעת מראש במה יבחר כל אדם ואדם; ואם הקב"ה אינו משפיע על הבחירות שהאדם בוחר כיצד הוא יכול להיחשב כל-יכול?

ג:
הנחת יסוד בתורה היא שהקב"ה הוא כל-יכול. הקב"ה לבדו וללא עזרה ברא את היקום ואין דבר שהוא לא יכול לעשות ליקום או בתוך היקום ולכל מרכיב ומרכיב שיש בתוכו.

ד:
יש עוד הנחת יסוד בתורה, שהקב"ה מודע לכל דבר. מחשבה זו היא שגרמה למשורר להתייסר כך:

בְמָה שלימים נודע כ-'שלוש עשרה עיקרי האמונה" לרמב"ם ההנחה הזו מוצהרת ללא סייג או תנאי. בגירסה הפיוטית של עיקרים אלו – הפיוט הידוע בשם 'יגדל' – היסוד הזה מופיע כך:

הפועל בו בחר הפייטן – 'צופה' – הוא מאותו השורש של הפועל שבתחילת משנתנו.

המשך יבוא.

עלי להתנצל על קישורית 'שבורה' בסוף השיעור האחרון. תגובתי היתה אמורה להיות כך:

יתכן ותרצו להשוות את הדברים עליהם מרמז יעקב כאן עם חיבור שכתבתי (בשפה האנגלית) על הבעיה של 'רוע' בעולם. הוא נגיש כאן:

באבות 196 הבאתי ציטוט ארוך מהפרק הראשון של "מורה נבוכים" של רמב"ם. אמנון רונאל, שמקבל את השיעורים העברית, כותב:

למה החכמים (גם פעם, ורבים גם כיום) דברו וכתבו בסגנון כל כך נמלץ ומסורבל (כמו בהסבר של הרמב"ם על "צלמנו"), או לחילופין – כל כך תמציתי וקצוץ, שצריך לפרש את הפירוש שלהם? מורה שהסבריו אינם ברורים – אל יהי מורה!

אני משיב:

אם ההסברים שלי קצרים מדי או מפותלים כל שאוכל לומר להגנתי הוא שאני עושה כמיטב יכולתי. לגבי רמב"ם: נדמה שעם ישראל מעולם לא התברך במורה נפלא כמו רמב"ם. כאשר הוא חפץ בכך מלותיו ברורות ונהירות וחיוורות כשלג. וכאן טמון רמז.

מסיבות שאין אנו יכולים לדון בהן כאן, רמב"ם לא רצה שחיבורו 'מורה נבוכים' יהיה ברור ונהיר, כפי שהוא מבהיר במבוא לספר. אבל הסיבה לתלונתו של אמנון במקרה זה אינה מנת חלקו של רמב"ם, אלא של המתרגם. 'המורה' נכתב בערבית. תושבי פרובנס הטובים, בדרום צרפת, רצו תרגום לעברית (מפני שלא הבינו ערבית). רמב"ם לא רצה תרגום כלל ועיקר מפני שכל תרגום יהיה בעצם פרוש. אך הוא נכנע 'ללחץ הקהל' ושמואל אבן-טיבון לקח על עצמו את מלאכת התרגום מערבית לעברית. רמב"ם סירב בנימוס ובעקשנות לדון עמו על התרגום, מפני שהוא לא רצה להגיע למצב בו הוא יצטרך להסביר עניינים שהוא רצה שיישארו להבנתו האישית של כל קורא. תרגומו של אבן-טיבון מליצי ומתפלפל – ואין ספק שרמב"ם היה מאושר מכך שבמקומות מסוימים התרגום כמעט בלתי מובן.

היה עלי להביא לפני המשתתפים דוברי עברית תרגום יותר מודרני. ישנו תרגום מצויין שהכין לפני כשלושים שנה הרב יוסף קאפח ז"ל; תרגום שמשתמש באוצר המלים ובסגנון של רמב"ם בחיבוריו בעברית. אם אמצא את הזמן לעשות זאת, אחליף את הקטע בארכיון בגרסה של הרב קאפח.