Avot-H164

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה, הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הַחוֹלֶה אֲרִיאֵל בֶּן וֶרָה שָׁרון בַּעֲבוּר שֶׁכָּל עַם יִשְׂרָאֵל מִתְפַּלֵּל בַּעֲבוּרוֹ. בִּשְׂכַר זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּלֵא רַחֲמִים עָלָיו לְהַחֲלִימוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ וּלְרַפֹּאתוֹ וּלְהַחֲזִיקוֹ, וְיִשְׁלַח לוֹ בִּמְהֵרָה רְפוּאָה שְׁלֵמָה מִן הַשָּׁמַיִם בְּתוֹךְ שְׁאָר חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל – רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף. הַשְׁתָּא, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב.

יג:
המשימה הבאה של בעל המדרש שבלב משנתנו היא למצוא פסוק במקרא שיתמוך ברעיון שאפילו כששני בני אדם בלבבד עסוקים בתלמוד תורה שכינה שורה ביניהם. במקרה הזה משימתו קלה לו יותר מאשר במקרים הקודמים. אך לפני שנסביר כיצד הוא משתמש בפסוק יועיל לנו אם נדון בנושא של מדרש אגדה בכללותו. הצורך לעשות כן הובהר לי רק אחרי שקיבלתי הערה מאמנון רונאל: "אני מתקשה להתלהב מהשיטה הדידקטית של קריעת חלקי משפטים מהקשרם ומשמעותם. המדרשים 'נפתלים' מדי לטעמי." בטוחני שדבריו של אמנון ימצאו הדים במחשבותיהם של רבים מקוראי שיעורים אלה.

יד:
עלינו לזכור שיש הבדל בין מדרש הלכה למדרש אגדה. ישנו תיאור ארוך ומפורט של המקורות והשיטות של מדרש ההלכה באבות 050 שנמשך בעצם עד לאבות 055. מדרש הלכה שימש כשיטת פירוש הגיוני של הטקסט כדי להגיע למסקנותיו. מדרש אגדה שונה בתכלית. ישנה תפיסה מוטעית רווחת בציבור שמדרש הלכה קשור במעשה ומדרש אגדה קשור בהגות ומחשבה. כבר באבות 003 כתבתי: "ההבדל בין הלכה לבין אגדה הוא הבדל של תכנים וסוג. בסופו של דבר התוכן של הלכה הוא התנהגות מחייבת ואילו אגדה מתעסקת בערכים". מאחר וכך הדבר, השיטה של מדרש אגדה הרבה יותר משוחררת מהמחויבויות של הגיון צרוף.

טו:
בטוחני שברוב המקרים בעל מדרש האגדה מתחיל ברעיון ורק אחר כך הא מחפש איך לעגן את הרעיון בכתוב. הפסוק המקראי הוא רק וו שעליו הוא תולה את הרהוריו. לפעמים הפסוק שנבחר מאד מתאים; לעיתים קרובות הוא מצריך לוליינות שכלתנית מתפתלת כדי להגיע למטרה הרצויה. אבל חשוב לזכור שבמדרש אגדה הדבר החשוב הוא עצם הרעיון ולא השיטה שמשמשת כדי לעגנו בכתוב.

טז:
אם נשאל מדוע ראו החכמים לנכון לנסות ולחבר את לקחיהם הערכיים עם פסוקים מקרא, אני חושב שיש כמה תשובות אפשריות. שתיים שנראות בעיני כסבירות הן:

1. בקשירת הוראתו לפסוק מקראי החכם מקל על זכירת ההוראה: כשהלימוד הוא בעל פה שינונו של פסוק יהיה כרוך בשינון כל ההשלכות, הלכתיות כמדרשיות, ש-'שייכות' לאתו הפסוק.
2. אם אפשר להראות שהערך הנלמד נרמז – אפילו ברמיזה קלה ביותר -בכתב הדבר יעניק לערך חשיבות הרבה יותר גדולה: שהרי אם הכתוב מן השמים והערך הנלמד מעוגן בכתוב אפשר לראות בכך רמיזה לסוג של 'הסכמה' אלוהית.

המשך יבוא.

באבות 159 כתבתי: הוא [רבי עבדיה מברטנורו] אומר שהלילה הוא זמן שבו כל המזיקים, הרוחות הרעות, השדים, המפלצות, הפיות ואנשי הזאב – תצוגה כוללת של האמונות התפלות של ימי הביניים – הסתובבו וחיפשו בני אדם תמימים עליהם יוכלו לעשות את זממם. הוא אף מודה באפשרות שסכנה יכולה לארוב גם בצורת בני אדם – שודדים וליסטים – שגם הם היו חלק מהמציאות בימי הביניים.

ארט קמלט שואל:

האם זה המקור לתפילת השכיבנו שאומרים בתפילת ערבית, שם אנו מבקשים הגנה מהרוחות הרעות האלו – השטן?

אני משיב:

המקור? – לא. האמונה הטפלה שרוחות רעות מסתובבות בלילה הרבה יותר קדומה מימי הביניים! חכמי התלמוד הבבלי ידעו לתת שם ותפקיד לכל אחד מהם! ואולם, תפילת 'השכיבנו' עוסקת בסכנות שבאות עלינו בלילה מתחבולות בשר ודם וממצוקותינו הטבעיות: "אויב, דבר, וחרב, ורעב, ויגון". אלו סכנות שבאות מבחוץ. אחר כך מבקשים הגנה מסכנות שבאות מבפנים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". השטן הוא תמצית היכולת המופלאה שלנו להיכנע לפיתוי – במיוחד כשאסור לנו להיכנע. (בסידור המסורתי 'ואני תפילתי' 'שטן' הוחלף ב-"שטנה" – "והסר שטנה (איבה) מלפנינו ומאחרינו".