Avot-H145

יד:
ראשית, המלה 'תפילה'. למרות שלמלה הזו יש משמעות כללית בשפת חז"ל, ברוב המקרים הכוונה היא להצביע על מה שאנו מכנים כיום 'תפילת העמידה'. זהו רכיב תפילה בסיסי בעבודת הקודש. השם נובע מהעובדה שאת התפילה הזו אומרים בעמידה. (קוראים לה גם "שמונה עשרה" מפני שבגרסה של העמידה לימי חול היו במקור 18 קטעים קצרים, כל אחד נחתם בברכה מתאימה. בימינו יש 19.) כך שקרוב לודאי שהכוונה של רבי שמעון היא להזהיר אותנו שלא לעשות את תפילת העמידה "קבע".

טו:
המלה השניה שצריכה הבהרה היא 'קבע'. נתקלנו בפעם האחרונה במלה זו באבות פרק א' משנה ט"ו, שם שמאי אמר לנו "עשה תורתך קבע". שם הבנו אותו כאומר לנו שעלינו לקבוע זמנים קבועים ללימוד תורה. לא נראה סביר שרבי שמעון במשנתנו התכוון לומר לנו שלא לקבוע זמנים קבועים לתפילת העמידה! כמו קריאת שמע, גם העמידה צריכה להיאמר בתוך פרקי זמן מוגדרים היטב. אפשר להציע שני הסברים נוספים. יתכן שרבי שמעון מבקש מאתנו שלא להשתמש בטקסט קבוע לתפילת העמידה, אלא לתת למלים לזרום בחופשיות כתפילת תחנונים לרחמיו של הקב"ה כשהלב החי מחדש את הנוסח בכל פעם מחדש.

טז:
בעוד שהפרוש הזה מנוגד לחלוטין למנהג המודרני שלנו לקרוא את התפילות בנוסח בלתי משתנה ממקור מודפס, בימי קדם המצב היה שונה. כשהחכמים נסחו את תפילת העמידה הם לא קבעו את המלים אלא את המסגרת [מטבע]. הם הגדירו את הנושא לכל ברכה ואת המלים המדויקות (פחות או יותר) לכל ברכה חותמת. אבל המלים שהמתפלל אמר סופקו על ידי המתפלל עצמו. כמובן, ודאי שהיו אנשים רבים – אולי הרוב – שלא יכלו לנסח שלוש פעמים ביום מלים חדשות לנושא שנקבע מראש. ואומנם, בדיוק כמו בימינו, ודאי שרוב בני אדם לא היו מסוגלים "לאלתר" את תפילותיהם אפילו פעם ביום. זו הסיבה שהונהג התפקיד של שליח הציבור: אנשים שלא היו מסוגלים להתפלל כך יכלו להקשיב לתפילה ששליח הציבור מאלתר בקול רם ועל ידי עניית 'אמן' אחרי ברכותיו גם הם יכלו לצאת ידי חובה.

יז:
אם זו הכוונה של הוראתו של רבי שמעון, הוא ודאי פונה כאן למיעוט נבחר של בני אדם שהיו מסוגלים לעשות את תוכן התפילות היומיות שלהם בעלי משמעות מתחדשת. כפי שעוד נראה, החכמים טפלו בבעיה הזו בכמה דרכים שונות.

המשך יבוא.

אדם רוזנטל כותב:

זה בודאי מבוסס על סוכה מ"ב ע"א, משנה תורה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ו, תור יורה דעה רמ"ה ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. מה שהרשים אותי זה הפופולריות של ההוראה הזו, בניגוד לרעותה הפופולרית פחות: שצריך ללמד גם את דברים לג ד ("תורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב"). למעשה הגמרא (וכל המקורות שמצאתי בחיפוש המהיר שערכתי) מביא את דברים לג ד קודם, שאפשר להבין כמשתמע שצריך ללמד אותו לפני דברים ו' פסוק ד'. זה יהיה הגיוני, מפני שהוא אמור לסמל את התחלת חיים של תלמוד תורה, ואילו דברים ו ד מסמל את מצות קריאת שמע. על פי רוב מטביעים את חותם החינוך על הילד קודם למצות קריאת שמע.

אני משיב:

אני חושב שכוונת חז"ל היתה ללמד את הילדים לומר את שני הפסוקים גם יחד. לא הזכרתי את הפסוק השני [דברים לג ד] מפני שהוא לא שייך לנושא הנדון.

באבות 142 גם כתבתי: בספרות התנאית 'סתם רבי שמעון' – ללא הגדרה נוספת או שם האב – כמעט תמיד מתייחס לרבי שמעון בר יוחאי שחי כשני דורות אחרי רבי שמעון בן נתנאל של משנתנו, שכפי שלמדנו במשנה ט' [אבות 126] היה אחד מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי.

עמיתי יואל ברמן כותב:

אני מבין מכך שרבי שמעון באבות ב' משנה י"ד הוא רבי שמעון בן נתנאל. כרגע אמרת שרבי שמעון ללא הגדרה "כמעט תמיד" מתייחס לבן יוחאי. אולי פספסתי משהו בהמשכיות כאן, אבל כיצד נקבע שכאן מדובר בבן נתנאל?

אני משיב:

סדר המשניות דורש שכך הוא. באבות פרק ב' משנה ט' נאמר לנו ש-"חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך." המשניות הבאות הביאו הוראות המיוחסות לכל אחד מהם באותו סדר: משנה י"א הביאה את הוראותיו של רבי אליעזר, משנה י"ב את של רבי יהושע ומשנה י"ג של רבי יוסי [הכהן]. לפיכך, איני יכול לראות סיבה הגיונית שלא להניח שרבי שמעון של משנה י"ד הוא רבי שמעון בן נתנאל – במיוחד בשים לב לכך שההוראות של משנה ט"ו מיוחסות לאחרון מחמשת התלמידים הללו של רבן יוחנן בן זכאי, רבי אלעזר בן ערך.

גמר חתימה טובה לכולם.