Avot-H143

ח:
כשאנחנו מדברים על אחדות האל למה אנחנו מתכוונים? רמב"ם מלמד שאמונה אמיתית באחדות האל רומז באופן בלתי נמנע לאמונה באל לא גשמי – אל שלא קיים כחלק מהיקום הגשמי,אל ש-"אין לו דמות הגוף ואינו גוף" [זהו חלק מבית בפיוט "יגדל", שהוא גרסה פיוטית לשלושה-עשר העיקרים שרמב"ם ביטא לראשונה בפרושו למשנה]. מי שרואה את האל (פרט משבאופן מטפורי, כמובן) כאילו שהוא זקן או מלך עם זקן לבן וארוך, מלבושים לבנים, יושב על כסא מלכות רם ונשא אי-שם בשמים, מוקף מלאכים שמנגנים ללא-סוף על נבלים – מי שמאמין באל כזה הוא עובד אלילים פשוט וברור! אדם כזה לא מאמין באלוהי ישראל.

ט:
האל היחיד קיים, אבל היות והוא אינו חלק מהיקום הגשמי, אפשר להבין את הימצאות האל רק באופן אינטלקטואלי ורגשי במוחו וליבו של היהודי המאמין. את ההבנה המושגית הזו היהודי מאשר כשהוא מצהיר, פעמים ביום, "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד": האל קיים, הוא האלוהים והוא אחד (לא ניתן לחלוקה).

י:
מתאים הוא שההצהרה הנעלה הזו של אמונה תיאמר בכוונה מתאימה. צריך לעשות מאמץ מודע לחשוב על פרוש המילים. זה קשה עוד יותר כשאנחנו זוכרים שאת קריאת שמע אומרים לעיתים קרובות כל כך עד שהיא הופכת כמעט לטבע שני – ואם שרים אותה הבעיה רק מתעצמת. כך שנחוץ מאמץ של ריכוז נחוש. הפרשה הראשונה של קריאת שמע מכילה אמיתות ומנהגים שהם יסודות ליהדות, ולכן יחדו אותה לזהירות מיוחדת: אמונה באחדות האל, אהבת האל, חינוך יהודי, קריאת שמע בכל בוקר ובכל ערב, תפילין, מזוזה – אנחנו לא יכולים לדמיין את היהדות בלעדיהם, והם כולם שם בפרשה הראשונה הקצרה. הפרשה השניה, שעוסקת בעקרונות יסוד של שכר ועונש היא התאום ההכרחי לקבלת עול קיום המצוות. והפרשה השלישית של קריאת שמע מציגה את מצוות ציצית, שאמורה להזכיר לנו תמיד את דרישות האל מאתנו. כל השיקולים הללו מספיקים כדי להבין מדוע רבי שמעון בן נתנאל רואה צורך מיוחד לקרוא את שמע בזהירות.

המשך יבוא.

באבות 139 כתבתי: רבי יוסי מזהיר אותנו שרכושו של הזולת צריך להיות יקר לנו כמו רכושנו אנו. בקריאה ראשונה זה נראה נדוש: ככלות הכל, האם זה אומר יותר ממה שכבר נצטווינו בתורה שלא לגנוב ולא לחמוד?

ניסיון אישי לימד את מאיר סטון שהאזהרה אינה נדושה כלל וכלל:

כמעט בכל משרה שבה עבדתי מעולם תמיד שמעתי מישהו אומר, "זה לא הכסף שלי אז למה לא לבזבז?"

אני משיב:

כפי שמרקוס טוליוס קיקרו אמר: "O tempora, O mores!" וכפי שרבי יהושע אמר: "אוי לדור".

גרגורי אש כותב:

בתגובה להצעתו של הטור לחיות חיים מוקדשים לעבודת הקב"ה אתה הגבת [אבות 141]:

לי נראה שאדם שטוען שהוא חי את חייו לפי הציוויים האלו או שהוא חסיד וקדוש על-אנושי או שהוא כסיל מלא רמייה-עצמית. ודאי שבעניינים כאלה השאיפה היא שחשובה גם אם מעטים עד מאוד הם אלו שיצליחו להגשים את המטרה, אם בכלל.

אולי בזה נעוצה עוצמת המושג של הבינוני שפותח בתניא (לפחות עד כמה שאני מבין אותו מספרו של הרב שטיינזלץ "לפתוח את התניא"): התניה מכירה בכך שאנחנו לא על-אנושיים, ושהחיים הם מאבק מתמשך שאתו אנחנו מתמודדים כל הזמן. מה שחשוב הוא שהמאבק שלנו יהיה בכיוון הנכון, ולא שאנחנו תמיד "מצליחים".

אני משיב:

זו אמת. אבל אני חושב שמעודדת מדי פעם המחשבה שרוב האנשים אינם יכולים לשמור על סטנדרטים גבוהים מאוד של חסידות לזמן בלתי מוגבל. כשהגאון הצעיר ישראל מאיר קאגן הציג את חיבורו שמירת הלשון (חפץ חיים) שעוסק בהלכות לשון הרע לרב הדגול ישראל סלנטר (מייסד תנועת המוסר) כדי לקבל הסכמה, האחרון השיב לו: "רב ישראל מאיר, על כל יהודי לקרוא את ספרך – אפילו אם התוצאה היחידה תהיה אנחה אחת גדולה!"