Avot-H139

א:
ההוראה המיוחסת לרבי יוסי במשנתנו יש בה שלושה מרכיבים נפרדים. כבר הזכרנו בעבר שנראה שהכוונה שמאחורי שני הפרקים הראשונים של מסכת אבות (כוונה שלא מתקיימת בכל המקרים) היא להציג שלוש הוראות לכל חכם שמוזכר. אולי הכוונה הזו הושפעה מתורתו של בעל ספר קהלת [ד יב] ש-"הַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק".

ב:
ראשית, רבי יוסי מזהיר אותנו שרכושו של הזולת צריך להיות יקר לנו כמו רכושנו אנו. בקריאה ראשונה זה נראה נדוש: ככלות הכל, האם זה אומר יותר ממה שכבר נצטווינו בתורה שלא לגנוב ולא לחמוד? למעשה, רבי יוסי מגלה הבנה עמוקה לטבע האנושי בכלל ולטבעו הרכושני של האדם בפרט. מעטים האנשים שלגביהם לדברים חומריים אין ערך אמיתי – אם יש אנשים כאלה בכלל! יש לנו נטיה כמעט טבעית ליחס ערך לדברים חומריים שבבעלותנו. ואכן, האמורא הגדול של ארץ-ישראל, רבי יוחנן, מצוטט בגמרא [סוטה מ"ז ע"א] כאומר:

ואומנם, הנטיה הזו לחיבה מיוחדת למה ששייך לנו לפעמים מתרחבת כדי לכלול פריטים חסרי ערך או פריטים שאיבדו את ערכם. ישנה משנה [בבא מציעא ל"ח ע"א] שמלמדת אותנו שאם משהו מפקיד בידיך למשמר אפילו טובין שמתכלים אסור לך לגעת בהם. רבן שמעון בן גמליאל מציע שיש למכור אותם בבית הדין כדי שיהיה אפשר להחזיר לבעלים לפחות ערכם המקורי. אבל דוחים את דעתו והגמרא שואלת מדוע, מאחר וזהו מעשה בעל כוונות ראויות: לשמור על ערכם של הטובין שהופקדו למען החזרתם, בסופו של דבר, לבעלים. האמורא הבבלי, רב כהנא, מציע שהסיבה היא:

התורה [דברים ו ה] מלמדת אותנו שעלינו לאהוב את ה' בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו. (את המושג האחרון אפשר להבין גם כרכושנו). בגמרא [ברכות ס"א ע"ב] רבי אליעזר מציע שיש כאן משהו מיותר:

ג:
במשנה י"א שבפרק הזה [אבות 134] מצאנו שרבי אליעזר מלמד "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". וכעת אנחנו מוצאים שעמיתו, רבי יוסי, מלמד "יהי ממון חברך חביב עליך כשלך". שתי התורות, כמעת מקבילות זו לזו, מזכירות לנו שעלינו לכבד רכוש בדיוק כשם שעלינו לכבד אנשים. לא די להראות דאגה לרווחתו של הזולת: עלינו להראות דאגה גם לדברים דוממים ששיכים לאחרים – שהרי שאפילו דברים שבהפקר שייכים לכלל האנושות. ישנו מדרש [קהלת רבה פ"ז י"ט] שאומר:

הדבר נכון גם לאדם שללא מחשבה כורת אילן כי הוא מפריע לנוף שעליו הוא משקיף; וגם לאימפריה אדירה המסכנת את שכבת האוזון, שמגינה על כלל האנושות, כדי שלא להזיק לכלכלתה.

המשך יבוא.

באבות 137 הזכרתי הוראה שנמצאת באבות דרבי נתן [ט"ז ב] ש-יצר הרע הוא מולד ואילו יצר הטוב בא לנו עם ההתבגרות. במילים אחרות אנחנו עושים את הדבר הלא נכון באופן טבעי אבל לעשות את הדבר הנכון אנחנו צריכים ללמוד.

זה הניע את עמיתי, מרטי ברמן, לשלוח אלי הערה שהיא ממש פנינה!

הרגשתי היא שהדרך הטובה ביותר להגדיר את יצר הרע, במיוחד מאחר שנראה שחז"ל קושרים אותו לדחפים מיניים, היא להחשיבו כמו האיד [id] הפרוידיאני. אנוכי, לא מתחשב בהשלכות על אחרים ומונע בעיקר מרדיפת עונג – נראה לי שזו היתה כוונת חז"ל. בלי להיות פרוידיאני, זה גם מתאים להתפתחות המאוחרת יותר של הסופר-אגו, [super-ego] כלומר היצר הטוב.