Avot-H125
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ח' (חזרה):
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ.
הסברים (המשך):
לא:
יש עוד הרבה בביוגרפיה של רבן יוחנן בן זכאי שיכולנו לספר בעניין, אבל חושבני שבמהלך השיעורים האחרונים קבלנו די מידע כדי לאפשר הבנה של האדם, אישיותו, השפעתו ותרומתו האדירה להישרדות היהדות לאחר המפלה והתבוסה בשנת 70 לספירה. כך שכעת אנו יכולים להפנות את תשומת ליבנו לתורתו שמצוטטת במשנתנו. לב: לג: לד:
כי לכך נוצרת: לשם כך יצאת לאויר העולם. כדכתיב [בראשית א לא] "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית שאם אין מקבלין ישראל את התורה יחזיר העולם לתוהו ובוהו [גמרא שבת פ"ח ע"א]. נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו [על ישראל] ולא בטובה הוא עושה.
בנוסף, נראה שה-"תוספות יום-טוב" נותן למילה "טובה" – היינו דבר טוב – מובן אחר, זה של משוא פנים (כמו, "עשה לי טובה"). כנראה הוא מבין שמה שרבן יוחנן בן זכאי אומר הוא: "אם ישראל לומד הרבה תורה אל לנו לחשוב שאנו עושים טובה (מוקירים פנים) לקדוש ברוך הוא. זוהי תכליתנו בעולם."
לה:
אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות תקופות וגימטריאות שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים משלות כובסין משלות שועלים דבר גדול ודבר קטן.
להסבר על "קל וחומר" וכו' ראו אבות 054. האזכורים המשעשעים למדי למלאכים, רוחות, דקלים וכיוצא בזה הם כנראה התייחסויות לנושאים שרבן יוחנן היה צריך ללמוד מסיבה זו או אחרת. ואומנם, האזכור של דקל יכול להתייחס למקרה שתיארנו באבות 117 (ייתכן שהמסורת מבלבלת בין תאנים ותמרים).
שאלות ותשובות:
בשאלות ותשובות של אבות 123 הבאתי את תוכן מסר שדוד ביירד שלח עלי, שבה הוא התלונן על שבישראל המודרנית קורה רבות ש-"דת" ו-"לאומנות" משמשות כמילים נרדפות. אלרואי שדה מסכים עם דוד:
בזמן שקראתי את ההסברים האחרונים שלך על פרקי אבות הגעתי למסקנה דומה לזו של דוד ביירד בהערה שלו שצורפה לשיעור האחרון, אבות 123. מאחר ואני עובד בסביבה מאוד דתית-לאומית אני חווה מדי יום את הפנטיות שקשורה לתוכנית ההתנתקות. האופן שבו רבנים חשובים מהמחנה הדתי-לאומי מדברים בארסיות נגד ההתנתקות ומלמדים אנשים כיצד להתנהג, דהינו למנוע את ביצוע התוכנית, האופן שבני נוער ואחרים מבינים את דבריהם במעשים קיצוניים, מזעזעים ומסוכנים, נותן לי את הרושם שהאידיאולוגיה שלהם נעשתה דומה מאוד לזו של הקנאים בעבר. האידיאולוגיה של "ארץ ישראל השלמה", כלומר הישות הכוללת של ארץ ישראל, מבוססת על מניעים דתיים, "תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל" או כמו הביטוי "אין דבר טוב למות בעד ארצנו", שאמר יוסף טרומפלדור (1920-1880), והיא ניראת לי כקרובה מאוד לעבודת אלילים! נראה שאין דבר חשוב יותר מ-"רק ארץ ישראל". היכן ההתלהבות של אותם רבנים בהתעסקות בעוני, באי-צדק, באנשים שמשכורתם נמוכה או שלא קיבלו את שכרם, בניצול מיני או אלימות המשפחה, עגונות (דהיינו נשים שלא יכולות להינשא שנית מפני שבעליהן נעלמו), זכויותיהם של מיעוטים, של הפלסטינאים, עובדים זרים או "האחרים בקרבנו", וכדומה? אין בכל המסורת העשירה שלנו דרישה למות על קידוש השם (כלומר שמו של הקב"ה) אלא על שלוש עבירות חמורות בלבד: אם מכריחים אדם 1. להרוג מישהו, 2. לעבוד עבודה זרה, 3. לעבור על העריות (יחסים מיניים אסורים). ואפילו יש מקרים שבהם עדיף להציל את חייך על ידי עבירה כזו או אחרת. מאז השואה רבנים פתחו רעיון חדש: קידוש החיים! אין חובה למות למען שלמות הארץ!! אני תוהה מה יש לרבנים האלו לומר לחסידיהם לאחר ההתנתקות? ובכן, אני מסכים אם דוד ביירד באמת ובתמים שאנחנו צריכים לא רק "הפרדה בין דת ומדינה" אלא גם "הפרדה בין דת ולאומנות". מאחר ו-"השניים האלו תמיד הוכחו כתרכובת שמכלה את עצמה." בדרך זו, אני מאמין, אנחנו נוכל להמשיך את תמצית היהדות כפי שרבן יוחנן בן זכאי לימד. |