Avot-H124

כז:
לפי המשנה [פרה ג ה] את הטקס הזה קיימו רק תשע פעמים בכל ההיסטוריה של עם ישראל. הפעם התשיעית והאחרונה הייתה כעשור שנים לפני חורבן בית המקדש. הורדוס אגריפס השני היה בנו של אותו הורדוס אגריפס שתיארנוהו כבר כחביבם של הפרושים. (ראה סוטה 082 לתיאור המלא – באנגלית.) הקיסר הרומאי קלאודיוס נתן לאיש הזה את הזכות למנות כוהנים גדולים בירושלים. ביהודה משלו אז מושלים רומיים ומאחר ולא היו יהודים, לא הייתה להם הזכות להתערב בעניין הזה. בשנת 59 לספירה הורדוס אגריפס מינה את ישמעאל בן פיאבי לכהן גדול. והוא הכהן הגדול שניהל, באותה שנה, את טקס הפרה האדומה האחרון. בהתחלה ישמעאל התכוון לערוך את הטקס לפי מנהגי הצדוקים, אבל רבן יוחנן בן זכאי שכנע אותו לאמץ את דרישות הפרושים לטקס [תוספתא פרה ג ה].

כח:
בטקסי ההיטהרות הללו השתמשו רק בכמות מזערית של אפר הפרה האדומה, כך שהטקס שתואר בתורה היה אירוע נדיר. ולכן הטקס שהתרחש בשנת 59 לספירה עורר עניין רב – ולא מעט לעג. מדרש אחד [פסיקתא רבתי יד] מתאר כיצד התעורר עניין אצל גוי אחד; והוא אמר לרבן יוחנן בן זכאי,

רבן יוחנן בן זכאי השיב לו תשובה מנומקת:

כט:
מתשובתו לגוי הזה, ברור שרבן יוחנן בן זכאי רמז שטקס הפרה האדומה יותר משהוא תהליך היטהרות הוא טקס שמטרתו לשכך את הפחדים שבאים על בני אדם אחרי מגע עם גופת המת: אולי המת מפריש משהו מדבק. כך, הוא רומז, טקס הפרה האדומה נועד להרגיע את המפוחדים. בכל מקרה, נראה שהתשובה הזו הניחה את דעתו של הגוי. לאחר שהלך קמו על רבן יוחנן בן זכאי תלמידיו:

ברור שהם לא הבינו לעומקם של הדברים שאמר לגוי. בגבורה עילאית הוא ענה להם באופן הברור ביותר:

כמובן שלאחר מחשבה תשובה כזו תוליד את השאלה: אם כך הדבר למה לטרוח בכלל עם הטקס? תשובתו פשוטה ביותר:

ל:
הצד האינטלקטואלי של התמודדותו של רבן יוחנן בן זכאי עם הנושא הזה מראה הערכה ביקורתית יצירתית. אבל הקשר הרגשי שלו עדיין שייך לטקס המסורתי. למרות שהוא מודה – לפחות לעצמו – שלטקס יש רק ערך פסיכולוגי (שיכול להיות מיושן) אינו חפץ להיפרד מהטקס עצמו. בזה הוא ודאי האב-טיפוס של היהודי הקונסרבטיבי המודרני.

המשך יבוא.