Avot-H119

ז:
כעת כששאר הארץ פחות או יותר 'הושקטה' לגמרי (כך כינו הרומאים שטח כבוש), טיטוס הטיל מצור על ירושלים. אך למעשה המצור היה דו צדדי: לא זו בלבד שהרומאים מנעו כניסה של כל אדם וכל דבר, אלא אף זו: הקנאים, הקיצוניים הימניים ששלטו בירושלים אסרו את היציאה של כל אדם וכל דבר. הקנאים ידעו שאם יותר לתושבי ירושלים לעזוב את העיר חיש מהר היא היתה מתרוקנת מכל תושביה מלבד הקנאים עצמם. ולכן, למרות שאספקת המזון היתה קרובה לאפס ולמרות שהמתים נערמו ברחובות ללא קבורה, ולמרות שמחלות ומגפות השתוללו בכל פינה מסביב – למרות כל זה מפקדי הקנאים בעיר לא הרשו לאף אחד לפרוץ את המצור שהם כפו על עצמם. אם תבוא ישועה היא תבוא רק מאלוהים, ואם אלוהים לא יעזור אזי כולם ייספו יחד במרחץ הדמים שיבוא בסופו של דבר.

ח:
תושב ירושלמי אחד לא יכול היה לקבל את המצב כפי שהיה. הוא הבין שהרומאים יכבשו את העיר במוקדם או במאוחר, אבל הוא גם הבין שצריך לעשות מעשה כדי להבטיח את הישרדותו של העם היהודי ומסורתו, אפילו לאחר החורבן הבלתי נמנע של העיר והמקדש. האיש הזה היה רבן יוחנן בן זכאי. בגמרא [גיטין נ"ו ע"א] נמסר שלרבן יוחנן בן זכאי היה אחיין – בן אחותו – שהיה אחד ממנהיגי הקנאים. רבן יוחנן בן זכאי ביקש להיפגש בחשאי עם אחיינו. כשהשניים נפגשו הרב שאל את האחיין: "עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא [עד מתי תמשיכו כך להרוג את כולם ברעב]?" אבא סיקרא ("אבו פגיון", ברור שזה תוארו של האחיין בין קבוצות הטרור) השיב, "מאי איעביד? דאי אמינא להו מידי קטלו לי [מה אוכל לעשות? אם אומר משהו הם יהרגו אותי]!" החכם התעקש: "חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק; אפשר דהוי הצלה פורתא [מצא לי דרך שאצא מן העיר. אולי אוכל להציל משהו]."

ט:
רבן יוחנן ואחיינו רקחו את התוכנית הבאה. שמועה תופץ בעיר שרבן יוחנן בן זכאי מת. אנשים יבאו לנחם את האבלים ולראות את הגופה ולכן הוא יצטרך להחביא בשר רקוב על גופו כדי שהריח של ריקבון המות יהיה מורגש. לאחר מכן פרט לשני תלמידיו החשובים של רבן יוחנן בן זכאי, יהושוע בן חנניה ואליעזר בן הורקנוס, לאף אחד לא יותר לשאת את המיטה [אלונקה] שעליה מונחת ה 'גופה', כדי שאף אחד לא ישים לב שהיא קלה יותר מהמשקל שגוף מת אמור לשקול.

י:
התוכנית יצאה לפועל ושני התלמידים הנאמנים, שעתידים להיות שניים מגדולי התנאים, נשאו את רבם האהוב (והמסריח) על אלונקה אל אחד משערי העיר שהיו תחת משמר של נציגי הקנאים.

המשך יבוא.

בשאלות ותשובות של אבות 113 למדנו דף גמרא [פסחים מ"ט ע"ב] שכלל הערות מזלזלות של כמה חכמים על "עמי הארץ". אמנון רונאל מגיב באופן מאוד חריף ומאוד שלילי למלים הללו. הוא כותב:

אני מלא סלידה מההתבטאות המצוטטת, ולדעתי היא פוסלת את הדובר כבן אדם, קל וחומר כחכם. יש בה הוצאת לשון הרע, הסתה לרצח וסכנה לציבור, ולכן יש להרחיק את הדובר מהחברה ולכלוא אותו לצמיתות, כי אין לדעת בעת שחרורו אם באמת חזר בו מדעותיו הרצחניות. גם מבחינה הלכתית יש כאן עבירה על כמה וכמה מצוות "לא תעשה", שמשמעה מן הסתם הורדת הדובר לדרגת עם הארץ.

אכן מילים חריפות. במקום להשיב בעצמי לתוכחתו של אמנון אני מצטט הערה מתונה יותר ששלחה אלי נחמה ברבירו, שלדעתי, שמה את כל הנושא הזה בפרופורציה הנכונה. נחמה כותבת:

לגבי הקטע שהובא על עם הארץ. אתמול בערב נכחתי באירוע שבו תלמידה הציגה עבודה שעשתה על עמדות אנשים מהציבור החילוני וחרדי לגבי גירושין. למותר לציין שהממצאים שלה הראו שהציבור החרדי מתנגד בחריפות לגירושין. הבאתי זאת מפני שהיא ציטטה מתוך חוברת של חסידות ברסלב. בו נאמר (לא ציטוט מדויק אלא מתוך זיכרוני) שכל מי שמתגרש כאילו שורף את ילדיו במו ידיו. הקטע ממשיך ואומר שהילדים יצאו לתרבות ראה וסופם שישבו בבתי כלא. הלשון מאוד בוטה ובה בעת מאוד ציורית. הלך רוח דומה עולה מהקטע שהובא מהגמרא. לעניות דעתי, בשניהם מדובר בדיבורים מופרזים בכוונה תחילה בכדי להפחיד את האנשים פשוטי העם. זאת אומרת אדם שומר מצוות וירא שמים שעושה זאת כי כך אמרו לו אך לא מבין עד תום את ההלכה. מכאן שאין לו את הכלים לבדוק את נכונות הדברים, וכתוצאה מכך הוא מקבל אותם כתורה מסיני.