Avot-H114

ב:
הלל משווה כאן בין ערכים שאנשים נוטים לחשוב שהם חשובים לבין ערכים שחשובים באמת – לפי סברתו. החלק הראשון של משנתנו מכיל רשימה של דברים שהאנשים בתקופתו של הלל חשבו שחשוב שיהיו להם ושיהיו בידם. הלל רוצה להראות שלא רק שדברים אלה באמת לא חשובים, אלא שהם גם מזיקים. החלק השני של משנתנו מנסה להראות את הצד ההפוך: רוב האנשים כנראה שהחשיבו את הפריטים ברשימה כדברים לא הכרחיים, והם למעשה, מועילים במיוחד.

ג:
מרבה בשר – מרבה רימה: הרב עובדיה מברטנורו (הברטנורא) מבין את המילה בשר כמורה על בשרו של אדם, גופתו, אשר הרימה אוכלת בקבר. דבר נכון, לדעתי, עושה בעל "תוספות יום-טוב" כשהוא מביא דעות שמוצאות את הפרוש הזה כלא-הגיוני: גופו של המת אינו מרגיש כלום, אז מה זה משנה לאדם החי מה יקרה לגופתו לאחר מותו? בהמשך דבריו הוא מוסר הסבר מטפיזי שאינו טוב בהרבה מההסבר של רבי עובדיה. נראה לי שהדרך הטובה ביותר להבין את הפריט הראשון ברשימה של הלל היא להבינו כמורה על בשר לאכילה: בודאי שאז רוב האנשים יצאו מגדרם כדי להשיג בשר לאכול, אבל בתקופה ללא טכנולוגית קירור אנחנו יכולים לדמיין שמי שנהנו מהבשר יותר מכול היו הרימות שאכלו את הבשר לכשהרקיב. ולכן, שואל הלל, מה הטעם להשקיע מאמץ כדי להשיג בשר?

המשך יבוא.

הבדל נוסף בין לימוד חילוני ובין תלמוד תורה הוא מעמדו של הפה. בספריה אוניברסיטאית הדגש הוא על השקט. ההנחה היא שהחשיבה היא בשכל ושדיבור ורעש אינם מתאימים להגות, הרהור וחשיבה. אבל התורה מחשיבה את הפה והדיבור כדברים רוחניים. מדהים הדבר שבסופו של אחת הפסקאות שעוסקות בתפילין אומרת התורה: למען תהיה תורת ה' בפיך. אפשר היה לצפות שהלב יהיה במרכז הכוונה ולא הפה. על פי ה', כך התורה מביעה השראה אלוהית. פה אל פה אדבר בו. הפה הוא לא איבר שפל, התחלה וסוף של התעלה המזינה שמסמלת את גשמיות האדם, אלא הפה הוא איבר רוחני, דרך להשראה, התגלות, נבואה ומצד שני ללימוד, דו-שיח ודיון. בית המדרש הוא רחוק מהשקט האינטלקטואלי של הספריה החילונית. בית המדרש רועש, מלא בצעקות של התלהבות, שכן כך האמת של התורה מרוקעת בדיבור, דיון ושיחה.

באבות 110 דנו בפרוש למאמרו של הלל ולא כל המרבה בסחורה מחכים. דוד סיירדסקי כותב:

אולי כשהלל אומר המרבה בסחורה הוא מתכוון למי "שצובר לימוד תורה טכני". רק משום שמישהו למד לזכור כמויות אדירות של טקסט זה לא אומר שהוא צבר חוכמה. יכול להיות שהלל משווה בין לימוד פשוט לבין תובנה עמוקה. זה מתאים לאמרות אחרות באבות, שם נראה שהמסר הוא שלימוד תורה בלבד יכול להיות חסר ערך אם הוא לא בא בד בבד עם פעולות או תכונות אחרות. לדוגמה: פרק ב' משנה ב' – תורה עם דרך ארץ, פרק א' משנה י"ז – לא המדרש עיקר אלא המעשה.

אני משיב:

שתי התרומות האלו, של יעקב ושל דוד, יפיפיות בעיניי, ואינן צריכות הערות ממני. תודה לשניכם על תורה נפלאה.