Avot-H111
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ו' (חזרה):
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים; ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:
הסברים (המשך):
יח:
ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש: לדעתי, זוהי אולי התורה הנעלה ביותר במסכת זו. כדי להעריך נכון את הכוונה של המשפט הזה עלינו להבהיר שתי מלים: "איש" ו-"השתדל". יט:
שתוף 'אדם': הוא שם 'אדם הראשון' – נגזר, כמו שבא הכתוב, שהוא נגזר מן 'אדמה'. ויהיה [גם] שם המין: לא ידון רוחי באדם [בראשית ו ג], מי יודע רוח בני האדם [קהלת ג כא], ומותר האדם מן הבהמה אין [קהלת ג יט]. ויהיה [גם] שם להמון – כלומר, לפחותים, מבלתי המיוחדים: גם בני אדם, גם בני איש [מזמור מט ג].
הערה אחרונה זו של רמב"ם חשובה ביותר לדיוננו, שהרי הוא רומז לכך שהמלה "איש" לפעמים משמשת להבדיל את היחידים ה"נעלים" במין האנושי או תכונה נעלה שיש באחד מבני המין.
כ: כא: המשך יבוא. שאלות ותשובות:
כמות ההערות והשאלות שהצטברו מזעזעת, ואני אשתדל לצמצם את המצבור במהלך השיעורים הבאים. באבות 106 הזכרתי שביהדות, כמו ברוב מערכות חוק, "אי ידיעת החוק לא מהווה תירוץ". בהערתו בהמשך יעקב חיניץ משתמש במושגים עבריים שרצוי להבהיר: "מזיד" מתייחס לאדם שעובר על החוק ביודעין ובכוונה תחילה, ואילו "שוגג" מתייחס לאדם שעובר על החוק שלא ביודעין וללא כוונה. יעקב כותב: האם אין הבדל עקרוני בין דין תורה והחוק החילוני בנוגע לאי ידיעת החוק? אמת, כפי שהצבעת, שאי-ידיעת התורה הוא לא תרוץ בגלל החובה של תלמוד תורה. האם לא אמת הדבר שמבחינת החטא, אי-ידיעת החוק מעבירה את החוטא מהקטגוריה של מזיד לקטגוריה של שוגג, ומביא קורבן במקום לקבל את מלוא העונש על העבירה על החוק? אמת שבמקרה של רצח הוא לא יכול לטעון שלא ידע שזה אסור, כפי שקין לא יכל לטעון חוסר אשמה בגלל שלא היה חוק נגד רצח. אבל זה ששוכח ששבת היום או זה ששוכח שמלאכה זו אסורה בשבת נחשב לשוגג והוא מביא קורבן. לעומת זאת בחוק החילוני אי ידיעת החוק לא תמנע העמדה לדין וענישה, היא אולי תחשב לגורם ממתן במידת העונש. אני משיב: אני חושב שיעקב טועה כאן קצת, שהרי אינו מבחין בין אידיאל פילוסופי לבין יישום הלכה למעשה של החוק. באופן אידיאלי, על כל אחד מאתנו לדעת את התורה וללמוד אותה. אבל אדם שנכשל מבחינה זו יכול להיחשב "חוטא" אבל אינו בר ענישה. לעומת זה, כשהחוק מורה על עונשים שהשופטים יכולים לכפות על אלו שעוברים על החוק, חייבת להיות הבחנה בין עבירה מכוונת על החוק ובין עבירה לא מכוונת. את מי שמזניח תלמוד תורה אפשר לסווג אולי מעין "כשלון דתי" אבל מבחינה משפטית וודאי שאינו בר ענישה. |