Avot-H108
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק ב', משנה ו' (חזרה):
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים; ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ: אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם. אָמַר לָהּ: עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ, וְסוֹף מְטַיְּפַיִךְ יְטוּפוּן:
הסברים (המשך):
ז: קבלתי שתי הערות שהגיעו בדיוק בזמן הנכון, ואני מביא את תשובותיי כחלק מהשיעור, ולא כתשובה נפרדת ב-"שאלות ותשובות". אני חושב שהנושא שהועלה, וגם אני מקווה תשובתי, הם חלק בלתי נפרד מההסבר של משנתנו. שתי ההערות אומרות בערך אותו דבר. האחת, מ-אמנון רונאל, היתה מנוסחת בלשון פחות בוטה ואילו האחרת, מ-ג'ים פלדמן, היתה מנוסחת בלשון יותר בוטה. לכן אני מציג את הערתו של ג'ים במלואה: האם הפירוש המבזה הזה לא גורם לך לחשוד בכל אלה? "אנחנו יודעים מה קדוש ואם אתם לא יודעים תנו לנו להכתיב לכולכם את כל החישוקים שאתם צריכים לקפוץ דרכם; אתם בזויים וחסרי ערך." וכמובן, אם כולם יקפצו דרך כל החישוקים, הם פשוט יוסיפו עוד חישוקים עד שהם שוב יכולים לזלזל בנו, עם הארץ. החלק הזה של המשנה הנמיך את הערכתי להלל. הוא חלש ולא ראוי. שאר השיעור היום מהווה את תשובתי. ח: ט: י: יא:
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
באבות 104 הבאתי את הבנתי למה שמשתמע מתורתו של הלל "וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע". את הערותיי אפשר למצוא שם. ל-למרק אוסלנדר יש דעה אחרת על המשמעות של המשנה: אני מבין זאת במושגים אישיים יותר – אל תישבע שבועה שאינך מסוגל לקיים, כי בסופו של דבר אתה אחראי על השבועות שלך. אני תוהה: האם יש תוקף לפרוש הזה? אני משיב: לא מצאתי שום מקור שקושר את האמירה הזו של הלל לנושא של שבועות. אבל אין זה בהכרח מפריך את הצעתו של מרק. המקור שקרוב ביותר לדבריו של מארק נמצא בתורה [דברים כג, כב-כד]:
כִּי תִדֹּר נֶדֶר לָה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לָה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ:
אולם ההקשר כאן הוא של אדם שנשבע להביא קורבן לבית המקדש. פעם [3 במאי 2000] התייחסתי לפסוקים האלו כך:
ברגעים של אושר גדול, דבר רגיל הוא שבני אדם מבטיחים הבטחות לאלוהים. ההבטחות הללו, על פי רב, הן הבטחות לתרומות למוסדות שמניחים שיש להם ברכה אלוהית. בעת העתיקה היה כמעט מובן מאליו שביטויים כאלה של הכרת תודה לאל נעשו על ידי הבאת קורבן נדבה לבית המקדש. דוגמה קלאסית לכך היא תגובתם של אלקנה וחנה להולדת בנם, לו יחלו כל כך, שמואל… אולם, אפילו במקרה של חנה אנו רואים רתיעה מסוימת מקיום ההבטחה: היא דוחה את התשלום עד היגמל הנער. אפשר לדמיין שאנשים עם תמריצים פחותים ידחו את קיום ההבטחה עד בלי די. כדי להילחם בתופעה הזו, חז"ל פירשו את הפסוקים מדברים כ"ג שציטטנו קודם לכן כפסוקים המתייחסים לחובה לשלם מיד את ההבטחה לקב"ה.
בדרך כלל דעתם של חז"ל לא היתה נוחה משבועות מפני שתמיד קיימת הסכנה שבבוא העת יהיה קשה לקיים את ההבטחה. אבל למרות זאת חייבים לקיים אותה. ולכן, אף על פי שלא מצאתי מקור שתומך בהצעתו של מרק היא בהחלט הגיונית.
|