Avot-H104

יז:
ברור ששני הסעיפים האחרונים שבמשנתנו עוסקים בתלמוד תורה. הלשון של הסעיף הראשון סתומה למדי. וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. ברור שהציווי מכוון לחכמים ולרבנים שתפקידם לפסוק הלכה במצבים חדשים. הפועל לשמוע נושא על פי רוב את המשמעות של להאזין אבל ברור שהמשמעות הזו לא מתאימה במקרה שלנו. הפועל לשמוע נושא לעיתים גם את המשמעות של לציית. בזמן כריתת הברית, בהנהגתו של משה, בני ישראל מצהירים התחייבות מוכרת מאוד: נעשה ונשמע [שמות כב ז] שהמובן הטוב ביותר שלו הוא נקיים ונציית – למרות המדרשים היפים שנקשרו במובן האחר של הפועל. (ואמנם, יכול להיות שהמצוה המרכזית שמשה מצווה [דברים ו ד] היא "שמע ישראל" במובן של על ישראל "לציית" למצוות האל פשוט מפני שהוא "ה' אלוהינו)."

יח:
המפרשים הקלאסיים הבינו את ההמלצה שבמשנתנו כפניה לחכמים שימסרו את תורתם בצורה מתומצתת ככל האפשר, כך שלא תהיה אי הבנה אצל תלמידיהם. אולם, כפי שכבר אמרתי, אני לא יכול שלא להרגיש שהכוונה האמיתית היא אזהרה נגד הגזמה בהלכה. יש גבול למה שאפשר לדרוש אפילו מהאנשים האדוקים ביותר. אם הפרוש שנותנים להלכה דורש מאנשים כאלה יותר מה שהם יכולים לעשות אזי נעשה נזק חמור ליהדות, מפני שבסופו של דבר, אם הפרוש שנותנים להלכה נכון "סופו להישמע".

יט:
אני מרגיש שהעצה שנתנה במשנתו דומה לתקנה ההלכתית [בבא בתרא דף ס' ע"ב]

הדוגמה שמובאת במקור הנ"ל מסבירה באופן יפה, לדעתי, את הוראתו של הלל במשנתנו. לאחר חורבן בית המקדש הוצע, בכל הרצינות, שכסימן לאבל של עם ישראל, עלינו לחדול מלאכול בשר ומשתיית יין. באותו מקור גם הוצע בכל הרצינות שמאחר ורשויות רומי לא מרשות לקיים את שמחת שבע הברכות בשבוע שלאחר הנישואין כיאות, עלינו לחדול מנישואין ומפריה ורבייה! אבל החכם שהציע את ההצעות הללו גם הבין שהן אינן ברות ביצוע בעליל, מפני שרוב הציבור לא יוכל לקיים תקנות כאלה. וזה מה שהלל מלמד את החכמים בנוסף:

או, כפי שניסחה החוכמה העממית בארץ ישראל [מגילה דף יח ע"א], לפעמים

המשך יבוא.

משנה ד' שבפרקנו מלמדת: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. אתם זוכרים שדברים אלו היו בעייתיים בשבילנו.

גבריאלה הריס כותבת:

לאחרונה קראתי את ספרו של לורנס פיין, 'רופא הנשמה, מרפא היקום' שעוסק ביצחק לוריא וקהילה בצפת במאה ה-61. הופתעתי מאוד מהחשיבות העצומה שהקהילה הזו נתנה )לפי תיאורו של פיין( לאפשרות של השפעה הדדית אמיתית בין האל והאדם. אני תוהה האם הלימוד במשנה ד' של פרק ב' היתה נקודת מוצא לרעיון כזה? מעניין שהרמב"ם מתעלם ממנו.

אני משיב:

אני בהחלט מסכים שאם הרמב"ם היה יודע על הקבלה – ואני בטוח שהוא לא ידע – הוא היה מבטל אותה, מגנה אותה ולועג לה כפי שהתייחס התייחס ל-"מדע" של אסטרולוגיה. גבריאלה מציעה קשר מעניין. כמובן שאי-אפשר להוכיח את העניין לכאן או לכאן, אבל מביאים את המשנה הזו לפחות פעמיים במקורות קבליים מכובדים, מתוך קו חשיבה דומה לזה שגבריאלה הציעה. אני חושב במיוחד על הציטוט של המשנה הזו בהקשר כזה על ידי השל"ה – רבי ישעיה הורביץ [1603-1565].

קורה לעיתים שמשתתפים לא מקבלים שיעור מסוים בגלל שתאי הדואר שלהם היו מלאים או בגלל תקלה בשרת הדואר שממנו הם מקבלים דואר. אנא אל תפנו אלי עם בקשות לספק את החומר החסר. הארכיון מעודכן כל יום א' והקישורית לארכיון נמצאת מתחת לקו בסוף כל שיעור. אפשר לשלוף כל שיעור חסר מהארכיון.