Avot-H102

יא:
באיזה מצב על יהודי ירא שמים להחליט שהחברה בה הוא חי כל כך מרושעת שאין לו עוד ברירה אלא "לפרוש מן הציבור"? בפרושו על משנתנו רמב"ם מציע שבמצב כזה (ורק במצב כזה) אם נחליט "לפרוש מן הציבור" הזה – עלינו, כפי הנראה, לעבור לגור בתוך ציבור אחר, שמתאים יותר להרגשותינו ולדיעותינו הדתיות והמוסריות.

יב:
למרות כל מה שכתבתי עד עכשיו בקשר לחלק הראשון של משנתנו, הייתי רוצה להציע פרוש שונה לחלוטין לדברי הלל. הרעיון בא לי בזמן שקראתי את המשך פירושו של רמב"ם, היכן שהוא אומר:

ואז הוא מצטט את הנביא [ירמיהו ט, א]:

יג:
עלה בדעתי שיכול להיות שדבריו של הלל הם גינוי חריף של האנשים שיצאו להתגורר בקומראן – כנראה ה"חָסַיָיא" של יוסף בן מתתיהו – אלה שבמחיצתם, בקצה הצפוני של ים המלח, נכתבו מגילות ים המלח. ידוע שחוקרים חושבים שהקבוצה בקומראן נוסדה על ידי כת של יהודים שהתייאשה כל כך מהחברה היהודית בכלל עד שהם חשו צורך לברוח למדבר, שם יוכלו לחיות באדיקות לפי אמונתם. יכול להיות שבן זמנם, הלל, נוזף בהם על שהם נוטשים את שדה הקרב בדיוק בעת שיש צורך בכל החיילים.

המשך יבוא.

אני ממשיך כאן בתשובתי לשאלות שמציג יהודה וויזן. הוא כותב:

אנחנו עדים לנטייה אצל הקונסרבטיבים לקבל נישואים הומוסקסואלים – נטייה המשקפת את המגמה אצל אמריקה החילונית. נראה שיהודים קונסרבטיבים רבים מקבלים את המגמה/שינוי הזה. ואם אמריקה תקבל נישואים קבוצתיים? מי יכול לומר היום שהתנועה הקונסרבטיבית של מחר לא תקבל נישואים קבוצתיים גם כן? האם שכטר או פינקלשטיין או ליברמן היו מקבלים נישואים הומוסקסואלים, נישואים קבוצתיים ועוד? עד כמה עלינו להיות מודאגים אם אנחנו חושבים שהאבות המייסדים לא היו מסכימים עם מעשינו? בקיצור, כמה שינויים אנחנו יכולים לעשות ביהדות ועדיין לראות אותה, באופן מוצדק, כאותה הדת?

אני משיב:

התנועה הקונסרבטיבית היא ביסודה תנועה הלכתית. כלומר: תגובותינו להתפתחויות בעולם החילוני נתונה לביקורת של ההלכה. בסופו של דבר, העיונים ההלכתיים שלנו יכולים למצוא סיבה להסכים, באופן מלא או חלקי, עם ההתפתחויות החילוניות. אנחנו לא כופים על ההלכה להתאים לרגשות ולדיעות של המוסר החילוני. אנחנו כן חייבים שהרגשות והדיעות של המוסר החילוני יזוקקו באספקלריה של ההלכה. ההבדל המהותי מבחינה זו בין פוסקי ההלכה הקונסרבטיבים ובין אלו האורתודוקסים באה לידי ביטוי במידה שבה אנו מוכנים לבחון את ההלכה לאור התפתחויות תרבותיות, פילוסופיות, חברתיות וכלכליות בעולם. כפי שכתבתי בשיעור הקודם, אנו בתנועה הקונסרבטיבית מחזיקים בדעה שההלכה לא יכולה להיות בלתי משתנית: היא כביכול יצור חי שחייב להתפתח ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, כך שחוק האל הנצחי יהיה תמיד רלוונטי: היא תורת חיים. אבל כדי להיות רלוונטית התורה חייבת להיות גם ברת-שינוי. פוסקי ההלכה האורתודוקסים מקבלים את הרעיון הזה באופן עקרוני אבל הם הרבה יותר נזהרים מעדכון ההלכה. עליכם לזכור שהתגובה הראשונית של היהדות החרדית של הונגריה להופעתו של העולם המודרני מסתכמת באופן הטוב ביותר על ידי הביטוי שטבע הרב משה שרייבר (החתם סופר 1839-1762): "חדש אסור מן התורה"! (ראה מה שכתבתי [באנגלית] במאמרי על הרקע ההיסטורי ליהדות הקונסרבטיבית, נגיש באופן מקוון. זהו רעיון שהיהדות הקונסרבטיבית לעולם לא תוכל לתמוך בו.

אז השאלה שעומדת בפני היהדות הקונסרבטיבית היא לא כיצד אנחנו יכולים לקבל נישואים הומוסקסואלים (אם להשתמש באחת הדוגמאות של יהודה), אלא לשאול האם לפי ההלכה אנחנו יכולים לקבל נשואים הומוסקסואלים. במאמרי על הומוסקסואלים דתיים ( Dear David) הסברתי לָמה אני חושב שנישואים הומוסקסואלים, כשלעצמם, הם בלתי אפשריים מבחינה הלכתית – אבל זה לא מונע את האפשרות לטקסי התחייבות. אם אמריקה (או אירופה) תקבל נישואים קבוצתיים פוסקי ההלכה שלנו ידונו בנושא – ויגיעו למסקנה הבלתי נמנעת שההלכה לא יכולה לקבל הסדר כזה.

יהודה שואל: "האם שכטר או פינקלשטיין או ליברמן היו מקבלים נישואים הומוסקסואלים, נישואים קבוצתיים ועוד?" אני לא יודע, מפני שהם לא חיו באותו הזמן שבו אני חי, הם לא עמדו בפני אותם השיקולים שעומדים לפני. אבל אני יכול לנחש! אם התנועה הקונסרבטיבית בזמנם יכלה להתיר שימוש במכונית בשבת )דבר שאני מחשיב לטעות ההלכתית הגרועה ביותר שעשינו אי פעם( אני לא חושב שמציאת מוצא דתי מתאים להומוסקסואלים היה מפחיד אותם יותר מדי אילו חיו היום.

יהודה שואל: "בקיצור, כמה שינויים אנחנו יכולים לעשות ליהדות ועדיין לראות אותה, באופן מוצדק, כאותה הדת?" שינוי ביהדות הוא תמידי ובלתי נמנע. הפולחן בימינו שונה מזה שבימיו של שמואל הנביא, ומזה שבימי ישעיה הנביא, ואפילו מזה שבימיו של רבי עקיבא. אני מאמין שאפילו רמב"ם היה מוצא את עבודת הקודש אפילו בקהילות החרדיות ביותר בימינו כמוזרה – זו פשוט לא הייתה דרכו שלו. לעולם אסור לנו לפחד משינוי. עלינו תמיד לכפוף את האפשרות לשינוי לביקורת של המסורת.