Avot-H084

ז:
כפי שכבר הזכרתי, רבי ישב בראש חצר קיסרי למחצה. אך הוא לא התנהג כמו שליט כול-יכול: הוא הרשה, אפילו בתוך החוג הפנימי ביותר שסובב אותו, את דיעותיהם של אלה שלא הסכימו עם גישתו ועם מדיניותו, ותמיד היה מאוד נזהר להושיט יד עוזרת לחברים שמצאו את עצמם בשעה קשה. ייתכן שמתנגדו החריף ביותר של רבי היה רבי פנחס בן-יאיר (שהיה חתנו של רבי שמעון בר יוחאי). אבל עצם העובדה שמעטים מאלה שקוראים את השיעור הזה שמעו מימיהם על אודותיו של רבי פנחס בן יאיר מצביעה על הרושם שהשאירו מתנגדיו של רבי.

ח:
רבי היה אדם מאוד רגשי. מאוחר יותר נלמד את סיפורו של אלישע בן אבויה, החכם שהוציא את עצמו מכלל היהדות ויצא לתרבות רעה; בשלב זה נזכיר רק את זה, שלפי התלמוד של ארץ ישראל [חגיגה ע"ז ע"ג] כשבנותיו של אלישע נאלצו לבקש נדבות הן הזכירו לרבי את גדולת אביהם בתורה לפני שיצא לתרבות רעה, ורבי פרץ בבכי. בגמרא [כתובות ק"ג ע"ב] מספרים שבזמן מחלתו הקשה שממנה נפטר, פעם מצאו את רבי בוכה; הוא הסביר שהוא מודע לכך שהוא עומד למות וקשה לו שהמות ימנע ממנו את האפשרות ללמוד עוד תורה ולקיים עוד מצוות. במדרש [בראשית רבה לג] מתארים איך פעם רבי ראה עגל מובל לשחיטה. נדמה היה לרבי שהעגל הסתכל בו בעניים גדולות ודומעות כאילו שמתחנן לפניו להגן עליו ממות. ברוֹך, רבי אמר לחיה: "זיל [לך], לכך נוצרת". במשך מחלתו האחרונה רבי היה מייחס את סבלו הרב לאותו רגע של אכזריות לאותה החיה. ושמא בגלל אותה הסיבה בהזדמנות אחרת, כשאחת מהנשים בביתו עמדה להרוג חיה קטנה, אמר לה "שבקינהו [שחררי אותה], כי [מזמור קמ"ד ט] 'ורחמיו על כל מעשיו'. [בבא מציעא פ"ה ע"א].

ט:
ודאי שידע שמקומו הרם חושף אותו לא לחנפנות בלבד אלא גם ליהירות מצדו הוא. עקב כך, שלוש פעמים בכל יום, אחרי תפילת העמידה, היה מוסיף תפילה פרטית זו:

י:
הוא גם היה מודע לכך שהיה משתמש במעמדו, בכוחו ובהשפעתו כדי לחולל שינויים מפליגים בהלכה. הוא היה מצדיק זאת (לפחות בינו לבין עצמו!) בטענה שלכול דור ודור מוטלת החובה לעשות רושם כלשהו על המסורת היהודית. בגמרא [חולין ו' ע"ב – ז' ע"א] מזכירים שפעם רבי מאיר אכל ירק שגדל בבית שאן בשנת שמיטה. רבי ניצל את התקדים הזה כדי לשחרר את בית שאן לעולמים מאיסורי שמיטה (על אף זה שברור שהעיירה היתה בתוך הגבולות של ארץ ישראל לכול הדעות). ההתנגדות לפסק זה היתה רעשנית מאוד: "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר!?" רבי השיב להם על ידי אנלוגיה. בתקופת הנדודים במדבר משה רבינו יצר נחש נחושת שקיבל את הכינוי "נחושתן" [במדבר כ"א ו-ט]. נחש הנחושת השתמר, אך במרוצת השנים היה לאוביקט של עבודה זרה. חזקיה המלך לא היסס מלהשמיד את נחש הנחושת למרות כך שנעשה בראשונה על-ידי משה רבינו [מלכים ב י"ח ד]. שאל רבי את מבקריו איך ניתן להסביר את העובדה שהמלכים הצדיקים שקדמו לחזקיה – כמו אסא ויהושפט – לא השמידו את החפץ הזה, אבל כן השמידו כל מיני פריטים אחרים של עבודה זרה; וחזקיה המלך כן השמיד. "מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו; אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו." ועל כך מעיר רש"י: "כשיבאו בנינו אחרינו אם לא ימצאו מה לתקן במה יגדל שמם?"

המשך יבוא.

באבות 082 נקבתי בשמותם של שלושה חכמים מהתקופה של מסכת אבות שתרומתם להתפתחות היהדות היתה מהפכנית: שלושת החכמים שאותם הייתי כולל בתוך הקטגוריה הזו השאירו רושם כה עז על התפתחותה של היהדות שאחריהם היא לא היתה מה שהיתה קודם לכן. שלושת החכמים שאני מזהה כך הם שמעון הצדיק, רבי עקיבא ורבי… הלל גדול מכל אלה מצאצאיו שנשאו את התואר 'רבן', כי הוא כה גדול שאינו זקוק לתואר של כבוד, כביכול.

אמנון רונאל שואל מדוע לא כללתי את הלל ברשימתי:

ואיפה הילל הזקן, שכה היללת, והוא נזכר רק בשמו, וגדול מרבן?

אני משיב:

הלל היה גדול מבחינת אישיותו, אך תרומתו לא היתה מהפכנית. אחרי נשיאותו היהדות היתה כפי שהיתה קודם – אך טובה יותר ועשירה יותר. גדולתו היתה בשמירה על הקיים ובפיתוחו, ולא בשינויים מהפכניים.

השיעור הבא יהיה ביום ב', 29 בנובמבר.