רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּר אֳמָדוֹת:
יז:
ממבט ראשון, במשפט הראשון של משנתנו נדמה שרבן גמליאל הזקן מורה באופן דומה מאוד למה שאמר יהושע בן פרחיה כמעט
150 שנה קודם לכן. ובאמת מאוד ייתכן שרבן גמליאל מתכוון להדגיש שלא זו בלבד שלא רצוי ללמוד תורה יחידי אלא שתמיד יהיה ללומד חברותא נאמן כדי שיוכל לבחון את מה שהוא הבין מהנלמד מול ההבנה האחרת של החבר. הסבר מלא על פירוש זה של דברי רבן גמליאל נמצא כבר בפירוש שלנו על דברי יהושע בן פרחיה: ראה
אבות 035,
אבות 036.
יח:
אבל למפרשים הקלסיים יש גישה שונה במקצת לחלק זה של המשנה. יהושע בן פרחיה התייחס לתהליך של תלמוד תורה; רמב"ם (וגם רביהו עובדיה, 'ברטנורא') מבין את דברי רבן גמליאל כמכוונים כלפי תפקידו של הרב כפוסק הלכה.
יט:
כל אדם שמבקש להתקבל בעם ישראל כרב חייב לקבל על עצמו שני תפקידים עיקריים: להרביץ תורה בין בני אדם, כמה שיותר, ולהשיב על שאלות הלכתיות באופן מדוייק ככל שניתן. (כל תפקיד נוסף שנופל בחלקו של הרב המודרני הוא בחזקת 'תוספת' לשני תפקידים עיקריים אלה.) הרבצת תורה ברבים לא צריכה להיות תפקיד קשה: אם קיימתי את תורתו של יהושע בן פרחיה לפי מיטב יכולתי תמיד אהיה מסוגל למסור הלאה את מה שלמדתי מרבותיי; ואשרי הרב שמסוגל להוסיף בתורתו חידושים שהגה מעצמו. (למרבה הצער, נדמה שהקושי הגדול ביותר שמולו עומד הרב המודרני הוא למצוא בני אדם המבקשים ללמוד ממנו תורה!)
כ:
אבל תפקידו של הרב הפוסק הרבה יותר קשה. בני אדם באים לרב עם שאלות בהלכה, והסוגים מסוגים שונים; והרב חייב להעמיק בחיפושו בתוך מחסן לימודו כדי להוציא מזכרונו את התשובה המתאימה – תוך כדי זה שהוא מתמיד לזכור שייתכן שיהיה צורך להתאים את מה שלמד לנסיבות העכשוויות של השואל. אבל הרבה פעמים (וזה נכון בזמן המודרני לא פחות מאשר בזמנים קודמים) השואל מציג בפני הרב שאלה חדשה לחלוטין – או כיון שמעולם לא נשאלה שאלה זו בעבר או כיון הנסיבות לא היו קיימות בעבר. כאן תפקידו של הרב רצוף קשיים כי הוא חייב להחליט מה היתה צריכה להיות דעת תורה אילו בעבר היו משיבים על שאלה זו. את זה ניתן לעשות רק על-ידי הסקה של שכל, של תבונה ושל יצירתיות מתוך עניינים שנדונו כבר בעבר ושלהם ייתכן שיש קשר כלשהו והשלכה כלשהי על הנושא המעסיק אותו כעת.
כא:
אם כן, על רבנים להיות זהירים ביותר כשהם משיבים לשאלות שדנות במצב חדש. הסכנה הגדולה ביותר שאורבת למשיב היא הנטייה שהאדם סומך על עצמו ועל דעתו. רמב"ם, בפירושו למשנתנו, אומר שנגד נטייה זו מכוונים דברי רבן גמליאל. את ההוראה 'עשה לך רב' יש להבין כהמלצה רצינית ביותר לרב המוסמך לעשות חכם אחר רבו – מישהו (או מישהם) שאתו יוכל לשאת ולתת בעניינים שבאים לפניו לפני שהוא מגבש את תשובתו הסופית. ועל ידי כך הוא יסתלק מכל ספק לגבי השאלה האם תשובתו ראויה אם לאו והאם היא תשובה שלא תטעה את השואל התמים.
כב:
התלמוד של ארץ ישראל [מועד קטן פ"א ה"ו, יבמות פי"ב ה"ז] מספר על מקרה אחד כשחכם גדול היה מסופק מה צריכה להיות ההלכה במצבו המסויים של השואל; הוא אמר לו "זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך" [תביא לי רב מהשוק שאוכל לסמוך על דעתו ואתיר לך] – אם דעתו תסכים לדעתי. אבל זה נכון לא לגבי חכמים נוספים בלבד; לפעמים מידע ואישור נוסף יכול לבוא ממומחים מקצועיים. בגמרא [סנהדרין דף ז' ע"ב] מספרים על רב אשי שכשהיתה באה לפניו שאלה לגבי כשרותה של חתיכת בשר הוא היה מכנס את כל השוחטים של העיר, מתא מחסיא, כדי שיחליטו כולם יחד.
כג:
לפני שמותר יהיה לאכול – בכל מקום בעולם – אוכל שגידולו בארץ ישראל על היהודי להפריש תרומות ומעשרות. (היום כמעט תמיד אין צורך לעשות זאת שהרי חברות השיווק הגדולות מפרישים תרומות ומעשרות לפני ששולחים פירות, ירקות ואוכל מעובד לשווקים ולחנויות. וודאי שיהיה צורך לשאול האם הופרשו תרומות ומעשרות אם המצרכים נקנו באופן ישיר מהפרדסן או מהיצרן.) בכמה וכמה הזדמנויות הזכרנו שההפרשות היו מכמה סוגים: לשם קבלת סקירה קצרה ראה פאה 079 באנגלית בארכיון. ברור שהיתה נטיה להעריך את כמות האוכל שיש להפריש כהפרשות מחייבות. רבן גמליאל שולל נטיה זו. פרשן אחד מציע שאת הביטוי במשנה "אל תרבה לעשר מאמדות" יש להבין כאזהרה לא לעשר מאומד אפילו אם המפריש נוטה להרבות בהפרשה מעבר לנדרש.
מועדים לשמחה וחג שמח לכולם.
