Avot-H070
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ט"ז (חזרה):
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּר אֳמָדוֹת:
הסברים (המשך):
יב:
קרוב לודאי שעבור רובנו אימרתו המוכרת ביותר של רבן גמליאל היא זו שנכללת מדי שנה בהגדה בסדר ליל פסח. אימרה זו היא בעצם באה מהמשנה [פסחים י ה]:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. פֶּסַח, עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם. מַצָּה, עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם. מָרוֹר, עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.
כשלמדנו קטע זה במסכת פסחים הסברתי כך:
כבר ראינו שבתשובה לשאלותיו של הילד האב חייב להשיב – מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ. במשנתנו רבן גמליאל קובע שאין די בכך כדי לצאת ידי חובת 'והגדת לבנך'. התשובה לשאלות המוצעות, הן על-ידי רב והן על-ידי שמואל (ושתי ההצעות נכללו בנוסח ההגדה שלנו כפי שכבר הזכרנו), מדברות יותר לצד האנטלקטואלי של ההגדה: סקירה היסטורית שמסבירה מדוע אנחנו חוגגים. הדרישה להרבות בסיפור עד כמה שרק ניתן מביאה בעקבותיה את הפירוש המדרשי שכלול בהגדה היום. אך רבן גמליאל כעת מוסיף שחובת 'והגדת לבנך' מחייבת הסבר לא על 'מדוע' אנחנו חוגגים בלבד אלא גם על 'איך' אנחנו חוגגים: הסבר על שלושת הפריטים העיקריים בסעודה שעוד מעט קט תיאכל – בשר כבש צלוי (שמסתובב על השיפוד לנגד עיניו של הילד), המצה והמרור.
הנוסח כפי שמובא בהגדה תוקן קצת: … פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים… העובדה שבהגדה מדברים על בית המקדש כעל מוסד שאינו קיים עוד גרם לאי-אלו אנשים לסבור שיש לייחס את האימרה כולה לרבן גמליאל דיבנה. אך הנוסח המקורי של המשנה מחוורת שרבן גמליאל של המשנה חי בתקופה שבית המקדש עדיין מתפקד ובה היו אוכלים את קרבן הפסח ממש בליל הסדר. כפי שכתבתי הלאה בהסברים על אותה המשנה:
אין סיבה לא להניח שהנוסח של המשנה הוא המקורי, ושהנוסח 'שופץ' כשנכלל בהגדה על-ידי תוספת פסוקי המקרא והתאמה היסטורית. סוף-כל-סוף, אם כוללים את הקטע בהגדה למטרות דידקטיות הגיוני להסביר לילד שאין לנו עוד קרבן פסח שאותו נוכל לאכול ושהוא מונח לפנינו רק באופן סמלי. במקרה הזה הרבן גמליאל של משנתנו הינו רבן גמליאל הזקן – אותו רבן גמליאל שמוזכר בפרק ז' משנה ב' כמי שנותן הוראה לטבי עבדו "צֵא וּצְלֵה לָנוּ אֶת הַפֶּסַח עַל הָאַסְכְּלָא".
המשך יבוא.
שאלות ותשובות:
באבות 067, 064, 061 דיברנו על הצורך לשמור על ידיעות מעודכנות בלימודי היהדות. כעת אורין רוטמן כותב:
קראתי בעניין את הערותיך הנוספות על החובה להוסיף על ידיעותינו בתורה והערותיו של דויד ביירד שהבאת בפנינו. דווקא הרעיון שהלכה יכולה להמשיך ולהתקבל כהלכה ולא כמסורת בעלמא כשנעלמת הסיבה המקורית לאותה ההלכה. ("… אבל בכל זאת הדבר אסור על פי הגמרא ועל פי שולחן ערוך…") בבואנו ללמד לילדינו הקונסרבטיביים על הלכה וכיבוד החוק, וכבודה של התנועה הקונסרבטיבית, עלינו להתמודד ישירות עם הלכה מעובדת שחסרה שלימות של ההמשכיות, ושעלינו להעמיד במקומה הלכה המבוססת על שלימות אמיתית. הדוגמה של עישון ובריאות היתה, אם כן, דוגמה טובה. עניין עדכני יותר מעניין עבור הדיאלקטיקה הזו של הלכה מתפתחת יכול להיות העניין שך תכלת. אני מעיר הערה: התורה [במדבר טו לח] מצווה שיש לכלול בציציות של הטלית 'פתיל תכלת'. כשלמדנו מסכת ברכות כתבתי כך:
בימי המשנה לציציות של הטלית עדיין היה פתיל אחד בצבע תכלת בין הפתילים הלבנים. (ראה דברי התורה בחומש במדבר [במדבר טו לח]: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָֽמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹֽרֹתָם וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת".) הצבע שהיה משמש לצביעת הציצית הופק מרכיבה ימית – וייתכן מאותה הרכיבה שממנה הרומאים היו רגילים להפיק את הצבע עבור 'הפורפור', הצבע שבו צבעו את שולי הטוגות של בני האצולה, פורפור מלכותי. כל מה שידוע לנו הוא שאותה הרכיבה נקראת בעברית חילזון, אך זהותה אבדה לנו בתקופה מוקדמת ובעידן שלנו, ובמשך כבר מאות שנים, השאירו את הציציות של הטלית כציציות לבנות בלבד.
מאוחר יותר, כשלמדנו מסכת סנהדרין, גם הסברתי
שבעידן המודרני מלומדים אחדים מאמינים שזיהו את הרכיבה וגם את הטכניקה להפיק ממנה את הצבע. ייתכן שהמפורסם ביניהם היה הרב יצחק הרצוג, מי שהיה הרב הראשי של אירלנד ולאחר מכן הרב הראשי של ארץ-ישראל ואביו של נשיא מדינת ישראל המנוח, חיים הרצוג. פה ושם רואים ציציות שבהם נכלל פתיל תכלת בין הלבנים, אבל רובו המכריע של העם טרם אימץ אופציה זו.
הודעה:
אני מנצל הזדמנות זו כדי לאחל לכולם צום קל ביום הכיפורים. השיעור הבא אמור להיות ביום ב', 27 בספטמבר. בינתיים יכול להיות שתרצו לקרוא חומר שכתבתי באנגלית לפני מספר שנים על אודות היבטים אחדים של יום כיפור. הוא זמין בארכיון באינטרנט.
|