הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
יז:
אם סבלנותכם וסובלנותכם תרשנה נמשיך (ונסיים!) את ההסבר על שבע המידות של הלל הזקן.
יח:
המידה החמישית נקראת 'כלל ופרט וכלל'. יש כאן בעצם שתי מידות, אבל ניתן לראותן 'כשני צדדים של אותו המטבע', כביכול.
לפעמים בפסוק שמציג מצווה מן המצוות יופיע ביטוי כללי כלשהו – 'כלל'; אחרי ביטוי כללי זה יבוא ביטוי אחר שכולל פירוט של אותה המצווה – 'פרט'. האם יש להבין שהביטוי הכללי מציג את תוכן המצווה ושהפרטים הנוספים הם הדגמה בלבד? או שמא עלינו להבין שההוראה הכללית תקיפה בנסיבות המפורטות בלבד ושהביטוי הכללי בא רק כדי להצביע על המכנה המשותף בין הפרטים?
יש כאן שלוש אפשרויות, והתשובה לשאלה איזו מידה מתאימה בכל מקרה ומקרה תוכרע על ידי היחס שבין הכלל לבין הפרט.
- אם הכלל בא לפני הפרט אזי יש להבין "שאין בכלל אלא מה שיש בפרט" – שהביטוי הכולל בא רק כדי להצביע על הפרט או הפרטים שבאים אחר כך.
- אם הפרט בא לפני הכלל עלינו להבין שהכלל בא כדי להוסיף או לפרש משהו שהיה מרומז כבר בפרט.
- כשאחרי כלל בא פרט ואז שוב מופיע כלל עלינו להבין שהפרטים באים כדי להדגים מקרים אפשריים של יישום החוק אבל שאת החוק עצמו ניתן להפעיל במקרים נוספים על אלה המפורטים בפרט.
יט:
שלוש דוגמאות תספקנה כדי להדגים את שלושת ההיבטים של מידה זו:
- התורה [דברים כב יא] אומרת: לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו:. כאן הביטוי היחידאי 'שעטנז' הוא ביטוי כולל והצמר והפשתים הם פרטים שבאים להגדיר שעטנז מהו. לפי מה שכתבנו לעיל בסעיף 1, שעטנז הוא איסור על שזירה יחד של צמר ופשתים, ושבד העשוי מסיבים אחרים אינו אסור.
- התורה [שמות כב ט] אומרת: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה… כאן אחרי הפרטים 'חמור, שור ושה' בא שוב ביטוי כללי, 'כל בהמה'. לפי מה שכתבנו לעיל בסעיף 2 יש להחיל את החוק על כל החיות, ושלוש החיות המפורטות באות רק בתור הדגמה.
- התורה [דברים יד כה-כו] אומרת: …וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ: וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ… כאן יש ביטוי כולל, 'בכל אשר תאווה נפשך'; אחריו באים פרטים ספציפיים: 'בקר, צאן, יין, שכר'; ואז יש עוד ביטוי כללי, 'כל אשר תשאלך נפשך'. לפי מה שכתבנו בסעיף 3 לעיל יש להבין שהפרטים באים כדי להצביע על מכנה משותף המרומז בביטויים הכוללים: אוכל ושתייה.
כ:
אמנע מהסבר מפורט על שתי המידות הנוספות, וזאת כדי לא למתוח את הסבלנות של הקורא יתר על המידה. המידה השישית נקראת 'כיוצא בו במקום אחר': מידה זו דומה לגזירה שווה אבל יותר ליברלית בהוראתה. האחרונה בשבע המידות של הלל הזקן נקראת 'דבר הלמד מעניינו' והיא מצביעה על הסקת מסקנה מתוך ההקשר הכולל יותר.
כא:
אני מקווה שהפירוט שנתתי בשיעור זה ובשיעורים שקדמו תרמו משהו לתיאור של תרומתו המיוחדת של הלל הזקן להתפתחותה של תורה שבעל פה. אבל גדולתו של הלל איננה מוגבלת לתרומה הלכתית. כעת נוכל לגשת לדיון על תרומתו המוסרית של הלל ליהדות, תרומה שמודגמת באופן יוצא מן הכלל במשנתנו. בשיעור הבא נתחיל לדון בתוכן של משנתנו.
תודה רבה לכם על אורך הרוח לקרוא את החומר הלא-קל של שני השיעורים האחרונים.
המשך יבוא.
