Avot-H052
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה י"ב (חזרה):
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
הסברים (המשך):
ה:
לפי קטע שבתלמוד הירושלמי, תלמוד ארץ-ישראל, [פסחים ל"ט ע"ב-מ' ע"א] מה ששכנע את הלל ללמוד תורה בירושלים היה העובדה שבלימודיו בבבל הוא מצא בתורה שבכתב מה שנראו לו כסתירות שלא ניתן ליישבן, והוא קיווה שהשיטה החדשה של מדרש התורה שאותה פיתחו שמעיה ואבטליון תעזור לו ליישב את הקשיים הללו. יש לעיין באבות 050 לשם הערות נוספות של השיטה של מדרש התורה. ו:
בכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק [מטבע בעל ערך נמוך]; חציו היה נותן לשומר בית המדרש [כדמי כניסה] וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון, "אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא?" הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו [על הלל] רום שלש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסיכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו, "ראוי זה לחלל עליו את השבת."
כך היו הנסיבות שבהן למד הלל תורה בהגיעו ארצה. לפי קטע אחר בגמרא [כתובות ס"ד ע"א] – קטע שאינו קשור עם הקטע הקודם – הערך של הטרעפיק היה חצי דינר (חצי זוז); בעלי מקצוע, כמו נגרים לדוגמה, היו משתכרים בדרך כלל שלושה או ארבעה דינרים בכל יום. אם כן, הסכום שנגבה כדמי כניסה לבית המדרש היה סכום קטן מאוד (רבע זוז), אבל עבור הלל המרושש זה היה חצי מהכנסותיו. נדמה שדמי הכניסה לבית המדרש נגבו כדי להבטיח שאלה שבאו ללמוד היו רציניים. כעבור כמאה שנה ביטלו את התשלום הזה.
אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע אם [קרבן] פסח דוחה את השבת אם לאו.
בני בתירה שלחו והזמינו את הלל ושאלו אותו אם הוא יודע מה שכולם משתוקקים לדעת, אם שחיטת קרבן הפסחים דוחה את איסורי השבת אם לאו.
אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת! אמרו לו, "מנין לך?" אמר להם: "נאמר 'מועדו' בפסח ונאמר 'מועדו' בתמיד; מה 'מועדו' האמור בתמיד דוחה את השבת, אף 'מועדו' האמור בפסח דוחה את השבת.
ח:
כאן הלל משתמש בשיטה שחודשה על-ידי שמעיה ואבטליון: הסקת מסקנות לוגיות מהנאמר בפסוק אחד במקרא לגבי הנעלם בפסוק אחר. יש מלה המופיעה בכתוב בהקשר עם הקרבת קרבן תמיד, ואנחנו כבר יודעים שחייבים להקריב קרבן תמיד גם ביום השבת. אותה המלה 'במועדו' [במדבר כח ב] מופיעה גם בהקשר עם קרבן הפסח [במדבר ט ב]. אם כן, נוכל להסיק שמה שידוע לגבי המקרה הראשון נכון גם לגבי המקרה השני, ולכן מותר לשחוט את קרבן הפסח בשבת.
קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אינו דין שדוחה את השבת?
ידוע לנו שהעונש על אי שחיטת קרבן הפסח הוא כרת [במדבר ט יג] ואנחנו גם יודעים שאין עונש זה רובץ על אי הקרבת קרבן תמיד. אם כן, קרבן תמיד 'קל' לעומת המקרה 'החמור' יותר של קרבן פסח. ידוע לנו שיש להקריב את קרבן התמיד גם בשבת. אם יש לשחוט את קרבן התמיד בשבת, והוא המרכיב 'הקל' במשוואה הלוגית שלנו, האם זה לא הגיוני ['אינו דין'] שגם את קרבן הפסח יש לשחוט אפילו בשבת?
הצגה זו של הברקה מדרשית הרישמה את כל שומעיה. המשך יבוא. |