אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם, שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:
ה:
באבות
045 סיפרתי איך הורדוס המלך פילס את דרכו אל תוך ירושלים בשנת
37 לפני הספירה, הוציא משם את אנטיגנוס, והתחיל למלוך כמלך לכל דבר. יוסף בן מתתיהו, בספרו על דברי ימי עם ישראל, 'קדמוניות היהודים', מספר לנו שזה היה אבטליון שנתן לחברי הסנהדרין את העצה לפתוח להורדוס את שערי העיר. הורדוס היה לאבטליון אסיר תודה על כך ולאחר מכן תמיד התנהג כלפי החכם בכבוד גדול.
ו:
אין אנחנו יודעים הרבה על חייו של אבטליון, אבל מעט הידיעות שהגיעונו משם ומכאן עוזרות לנו – אולי – להבין את המשמעות העיקרית של תורתו שמובאת במשנתנו. הוא היה תלמידם של גם יהודה בן טבאי וגם של שמעון בן שטח, שני המנהיגים של הדור הקודם. ככל הנראה, כשיהודה בן טבאי ברח למצרים כדי להימלט מהרדיפה שרדף ינאי המלך את הפרושים, אבטליון התלמיד התלווה לרבו ושהה אתו באלכסנדריה. [עבור פרטים על הרדיפה הזו ראה אבות032 אף על פי שהדגש שם על תלאותיו של חכם אחר, יהושע בן פרחיה.]
ז:
זה באמת יכול להיות הרקע ההיסטורי לאימרה המיוחסת לאבטליון במשנתנו: אזהרה לחכמים להיזהר מפליטת פה הרת אסון. בימי מלכותו של הורדוס, כמו בימי מלכותו של ינאי המלך, מאוד ייתכן שיחובו חובת גלות אם ברגע של אי זהירות יאמרו משהו שירגיז את הרודן. אלכסנדריה, המקום שבו בילה את ימי גלותו, ודאי היה מקום שבו ייתקל ברעיונות יווניים שבהם יראה סכנה אמיתית לתורת ישראל.
ח:
בתקופה הזו האופן שבו נמסרת תורה שבעל פה מדור לדור התחיל להשתנות, ככל הנראה. מזמנו של שמעון הצדיק עד ימיהם של שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי – תקופה של 150 שנה או יותר – תפקידם העיקרי של החכמים היה למסור הלאה את המסורת כפי שהגיעה לידיהם, כמעט ללא שינוי. בתקופה שבה שמעיה ואבטליון היו מופקדים על המסורת נראה שהנהיגו כיוון חדש, שבו פרשנות הכתוב על ידי מדרש התורה נועדה למצוא פתרונים למצבים חדשים שהתעוררו. באופן תיאורטי מדרש התורה הינו אמצעי לעשות מפורש מה שכבר מרומז בדברי הכתוב.
ט:
בגמרא [פסחים דף ע' ע"ב] הם מתוארים כך: "שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים". המונח 'דרשן' הוא מעין חידוש כאן, והכוונה לשימוש במדרש התורה. הקטע מתאר תהליך שבו ניתן להוציא לאור העולם רעיונות חדשים שאינם מפורשים בכתוב; רעיונות אלה היו מרומזים בדברי התורה כביכול, ובתהליך של מדרש התורה הם נעשים מפורשים. כשמדרש כזה מתקבל הוא הופך להיות חלק בלתי נפרד מהמסורת עצמה והוא נמסר לדורות הבאים יחד עם החומר שנאסף עד כה. (עבור הסבר מפורט יותר על המושג של מדרש התורה והתפתחותו ניתן לעיין במבוא הכללי בשפה האנגלית.)
י:
ושמא המפורסם ביותר של חידושיהם ההלכתיים של שמעיה ואבטליון שנתחדשו באמצעות מדרש התורה היה הדין שיש להקריב את קורבן הפסח גם כשחל ערב פסח בשבת [פסחים ס"ו ע"א]. חידושם זה שרת את תלמידם המובהק והמפורסם, הילל, ועל כך נרחיב את הדיבור לכשנגיע לסיפורו של אותו חכם מפורסם.
יא:
שונה לחלוטין מהפירוש ההיסטורי שנתנו כאן אנחנו לאימרתו של אבטליון במשנתנו היא הפרשנות של המפרשים הקלסיים, והם מתייחסים לאימרה כולה כמטאפורה. רמב"ם, לדוגמה, בפירושו למשנתנו כותב כך:
מים הרעים – כנוי לאפיקורסות, ואמרו השמרו בדבריכם בתוך ההמון, ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר; מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהיה בזה חילול השם, כאשר אירע לאנטיגנוס [איש סוכו] עם צדוק וביתוס:
(עבור הסיפור על ביתוס יש לעיין
באבות024, הסבר מס'
18.) רבי עובדיה מברטינורו [ברטנורא] בפירושו למשנתנו כותב באופן דומה לפירושו של רמב"ם.
עקב צום תשעה באב השיעור הבא יהיה ביום ד',
28 ביולי. בינתיים אולי תמצאו עניין במה שכתבתי (באנגלית) על
תשעה באב.