Avot-H048
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה י' (חזרה):
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
הסברים (המשך):
כט:
ממבט ראשון נדמה שהמרכיב האחרון של משנתנו, "ואל תתודע לרשות", מתייחס לתקופה שבה המרכיב נאמר בפועל: עצה לא להיות קשור באופן כלשהו עם המימשל של הורדוס. אולם, לי נדמה שיש לו גם משמעות רחבה יותר. יש משנה שאותה נכיר בפרק ב' של מסכת זו שמסכמת – כך לי נראה – את גישתם של החכמים באופן כללי לפוליטיקה של העולם החילוני:
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן. וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחֳקוֹ:
עצם העובדה שמילים אלה מצלצלות אצלנו ומשקפות מציאות שגם אנחנו מכירים הינה פרשנות עצובה על העולם בו אנחנו חיים. אבל אולי נוכל למצוא נחמה פורתא בידיעה שבדברים כאלה העניינים היום לא השתנו במשך אלפיים השנים האחרונות!
שאלות ותשובות:
באבות041 כתבתי: על הבעל לדעת שכל נכסיו ("אפילו גלימה שעל כתפיי") משועבדים לסכום המובטח בכתובה. כך יחשוב פעמיים ואף שלוש פעמים לפני שיגרש את אשתו. יהודה ויזן כתב: אבל סכום הכתובה, בדרך כלל 200 זוז, לא הסתכם בכל-כך הרבה כסף. כך שיהיה תריס בפני גירושין רק עבור העניים. לזה השבתי כך: את מאתיים הזוז היה נהוג להגדיל משני מקורות נוספים: הבעל היה תורם סכום נוסף ('תוספת') ואביה של הכלה היה תורם 'נדוניה'…
כעת יהודה ויזן כותב לי עוד הפעם: אם הכלה לא נכנסה לחופה עם נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל העול של 200 זוז יהיה מחסום צנוע נגד גירושין. מניין לנו שנהוג היה להוסיף על 200 הזוזים? איני מבין מדוע חושבים שהכתובה עם הדרישה של 200 זוז היה דבר כל-כך משמעותי בשביל האשה, שהרי סכום זה לא יתמוך בה לאריכות ימים. ושמא גם אותו מחסום צנוע לגירושין היה יחיד במינו באותם הימים. אני משיב: קודם כול עלי להסביר את המונחים שבהם נוקט יהודה. "נכסי מלוג" הם נכסים שהאשה מביאה לשותפות הנישואין; הבעל רשאי לנהל אותם ולקבל הנאה מרווחיהם. אם יגרש את אשתו נכסים אלה חוזרים לאשה. למטרתנו הנוכחית ניתן לומר שהמונח "נכסי צאן ברזל" נושא משמעות זהה. הגדלת סכום הכתובה על-ידי תוספת ממשפחת החתן וממשפחת הכלה נדונה בהרחבה בגמרא. דוגמה טובה נמצאת במסכת כתובות נ"ב ע"ב – נ"ג ע"א, אבל יש רבות נוספות. תוספות אלה מוזכרות עד עצם היום הזה בנוסח הכתובה המסורתי: "הוסיף לה מן דיליה" [הוסיף לה משלו], "ודין נדוניא דהנעלת מבי נשא" [ונדוניה זו שהביאה מבית ההורים]… הסכומים שהיא מקבלת אם בעלה מגרש אותה היו בעלי משמעות עבור האשה, כל אחת לפי רמת החיים שלה; שהרי האיום של הפסד "כתובתה" היה בדרך כלל די לרסן אשה טועה. ראה גם מה שכתב זאב אורזך באבות043, שגם זה רלוונטי לעניין זה. באבות046 הבאתי את דברי רמב"ם מהלכות תלמוד תורה פ"א ה"ט: גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו. גרגורי אש כותב: קראתי שבמדינת ישראל ובמקומות אחרים אלפי צעירים מקדישים את כל חייהם ללימודים בישיבות, מתפרנסים מן הצדקה (או מחותן בעל אמצעים), ואני גם מבין שרבים אינם משרתים בצה"ל. איך מיישבים תופעה זו עם מה שלמדנו שלפי דעת החכמים על כל אחד ואחד לפרנסת את עצמו בכבוד ולא להיות נטל על החברה? אני משיב: רמב"ם [הלכות תלמוד תורה פ"ג ה"י] מדבר על כך בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים:
כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה… וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.
על כך נרחיב את הדיבור לכשנגיע לאבות פרק ד' משנה ה'. כשלמדנו מסכת פאה הסברתי איך הסירו איסור זה. ראה בארכיון (באנגלית), פאה 004, הסבר מס' 16.
|