שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר: אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
יג:
עם סייועם של הרומאים הורדוס הרג את מרצחי אביו. המהומות שאחזו את רומי אחרי מותו של יוליוס קיסר יצרו אי-יציבות גם ביהודה. בשנת
43 לפני הספירה אחיינו של יוחנן הורקנוס, אנטיגונוס, ניסה לתפוס את השלטון שלפי דעתו היתה שייכת לאביו המנוח, יהודה אריסטובולוס, בזכות. הורדוס ניצח אותו והבטיח את המשך משפחתו של הורקנוס בכך שהוא נשא לאשה את בתו של הורקנוס, מרים. כמובן, הוא גם היה ער לעובדה שנישואין אלה שיפרו מאוד את זכותו הוא לכס המלוכה. בינתיים, מרקוס אנטוניוס, שחיפש בנרות בעלי-ברית שיעזרו לו בהתמודדות עם אוקטביאנוס, העניק להורדוס את התואר 'טטרארך של הגליל' – תואר שהוענק בדרך כלל למנהיג של חבל-ארץ שבתוך ממלכת-תלות. יוחנן הורקנוס נשאר אתנארך בשם בלבד.
יד:
המינוי של הורדוס יצר הרבה טינה אצל היהודים. ככלות הכול, הורדוס לא היה יהודי. הוא היה בנו של אדם מאדום; יתירה מזו, אמו של הורדוס היתה נסיכה ערבית, והן החכמים והן העם סברו שרק מי שנולד מאם יהודיה ייחשב יהודי. כשמלחמה פרצה בין הרומאים לבין הפרתים (מאירן ומעירק של היום) עם ישראל צידד בפרתים. בשנת 40 לפני הספירה נשבה יוחנן הורקנוס והובא לבבל, עיר הבירה של הפרתים. אחיינו אנטיגונוס מלך במקומו. הורדוס הצליח לברוח לרומי ושם שכנע את אוקטביאנוס ואת הסינט להחזירו לשלטון. וזה מה שקרה: אחרי שמרקוס אנטוניוס גירש את הפרתים משם הורדוס חזר לירושלים (37 לפני הספירה). אנטיגונוס נוצח, ואחרי שירושלים נפלה לידיו הורדוס התחיל למלוך ביהודה כשליט בלעדי. הוא נטל לעצמו את התואר של מלך והסנט ברומי לא התנגד.
טו:
מטרתו הראשונה של הורדוס היתה לכונן את שלטונו על בסיס יותר מוצק. מיד כמעט הוא שיגר שליחים למלך פרתיה שיחזירו את הורקנוס מבבל. המלך הפרתי שמח לשחרר את הזקן כי הוא נעשה פופולרי מאוד בעיני יהודי בבל – פופולריות מסוכנת מבחינתו. הורקנוס לא היה ראוי עוד לכהן ככוהן גדול אבל הורדוס שמר על כבודו של חותנו שהרי תמיכתו של השליט הזקן העניק לשלטונו הוא מראה של לגיטימיות. אבל, בתקופה הבלתי-יציבה שבאה אחרי נצחון אוקטביאנוס (עכשיו אוגוסטוס) על מרקוס אנטוניוס הורדוס הוציא להורג את יוחנן הורקנוס כדי להבטיח ששום אדם אחר לא יוכל לטעון לכסאו. הורדוס נפגש ברודוס עם אוגוסטוס, שעכשיו היה שליט בלעדי ברומי, והוא אישר מחדש שהורדוס הוא מלך היהודים.
טז:
אבל מצבו של הורדוס לא היה בטוח עדיין. ולכן הוא התחיל במדיניות של בניה כדי לשבות את לב נתיניו. (רעידת אדמה חזקה בשנת 31 לפני הספירה הרסה בתים רבים ואלפים נהרגו.) בירושלים בנה המלך שוק חדש, אמפיתיאטרון, היכל חדש לישיבות של הסנהדרין, ארמון חדש, ואחרון אחרון חשוב ביותר בשנת 20 לפני הספירה הוא התחיל בבניה מחדש של בית המקדש. אבל, רבים מהמיזמים שלו קנו לו שנאה תהומית מצד הפרושים, כי הטעם ההלניסטי שלו לא מצא חן בעיני הפרושים – טעם שהפגין לא רק בבנייניו אלא אף גם בעבירות מסויימות על מצוות התורה. אבל לא הפרושים בלבד שנאו את המלך החדש. גם הצדוקים שנאו אותו כי הרס את שושלת החשמונאים, ורבים מהם היו מקושרים אליה בקשרי משפחה. גם השפעתם בסנהדרין צומצמה. ובנוסף על כל אלה יש לקבוע שכל אזרחי המדינה שמרו טינה גדולה למיסים המוגזמים שהטיל. לפי יוסף בן מתתיהו הוא הטיל שני מסים של 11% ושל 9%, ורמת מיסוי כזה היה גבוהה מאוד בעידן טרום תעשייתי.
יז:
ככל שמלכותו האריכה ימים כך היה ברור יותר ויותר שהורדוס לא היה מלך יהודי אלא מלך רומאי. הוא התעלם מרגשות העם, וזה קלקל כל כבוד שאולי היו רוחשים כלפיו. לדוגמה, בראש השער של בית המקדש הוא הציב נשר מזהב; סמל זה של כוח רומאי בלב לבה של עיר הקודש נתעב ממש על ידי כל שומרי המסורת. גרוע מזה שחברו של הורדוס, אוגוסטוס, נתן פקודה (וכסף) לכוהני המקדש שיקריבו קרבן פעמיים בכל יום עבור עצמו, ועבור הסינט והעם הרומאי. הורדוס נשא נשים רבות וכל נישואיו היו למטרות מדיניות. יתירה מזו, כל נישואיו היו אומללים – לפחות עבור הנשים.
יח:
אט-אט מלכותו של הורדוס הפכה לטרור ממש. לעולם הוא לא הרגיש בטחון מוחלט והוא הבחין בקושרי-קשר בכל מקום. אט-אט הפרנויה שלו הפכה אותו למפלצת ממשית. רשימה מהירה ובלתי כוללת של בני משפחה שאותם הוציא להורג תכלול את חותנו, את חותנתו, את גיסו, את דודו, נשים אחדות מעשר נשותיו, ושלושה מבניו. בראשונה היה אוגוסטוס ידיד ומטפח של הורדוס, אבל עכשיו הוא נשמע במסיבה כשהוא אומר שהיה מעדיף להיות חזיר [היס ביוונית, ‘υς] בדירו של הורדוס ולא להיות בנו [הויוס ביוונית, ‘υιος]. לא זו בלבד שהיה זה משחק מילים מוצלח אלא שגם אוגוסטוס הפגין את בקיאותו במנהגים יהודיים: חזיר בדירו של הורדוס יכול היה לחיות את חייו עד סופם שהרי יהודים אינם אוכלים בשר חזיר; אי אפשר לומר אותו דבר לגבי בני משפחתו של הורדוס.
יט:
בשנת 4 לפני הספירה הורדוס חלה. התסמינים של מחלתו היו מאוד לא נעימים. ניתן לקרוא על אודותם כאן. סמוך לפני מותו הורדוס הבין שכשילך לעולמו לא יהיה אבל גדול; לכן הוא ציווה שמאות אזרחים ידועי-שם יש לכלוא בהיפודרום; כשייפטר מן העולם יש להוציא את כולם להורג. כך, הוא קיווה, כל האומה תהיה שרויה באבל בשעת מותו. למרבה המזל כשהורדוס מת היהודים הכלואים שוחררו והיתה שמחה כללית. הוא מלך במשך 33 שנה (37-4 לפני הספירה).
המשך יבוא.
