Avot-H036

כא:
המרכיב השני בלימוד "כיהודי" הוא ללמוד בשניים. אחרי שעשינו כמיטב יכולתנו ללמוד מה שבא קודם לכן עלינו לבחון את הבנתנו את הלימוד ההוא מול הנבנתו של הזולת. זאת הסיבה שלפי המסורת יהודים לומדים בשניים, מה שנקרא "חברותא". כשאנחנו צריכים להעריך את מה שלמדנו אין מנוס מלהעלות את האפשרות שנחשוב שאיך שאני הבנתי את החומר היא ההבנה האפשרית היחידה של החומר – או לכול הפחות שהבנתנו את החומר הינה ההבנה הטובה ביותר מכול ההבנות האפשריות. רק על-ידי כך שאני מכריח את הבנתי לעמוד מול ההבנה של מישהו אחר שלמד אותו חומר אוכל להעריך על הצד הטוב ביותר מה שהיא מן הסתם ההבנה הטובה ביותר של הלימוד של אלה שבאו לפנינו – עם כל ההשלכות המרובות שיש לה.

כב:
מעניין לשים לב לפעלים השונים שבהם משתמש יהושע בן פרחיה במשנתנו. עד כמה שנוגע למורה הוא אומר שאנחנו צריכים "לעשות" לעצמנו רב. כלומר, שההחלטה לגבי מי נבחר כסמכות הלימודית הבסיסית שלנו נמצאת בידינו באופן מוחלט. (עלינו להניח שבכל הנסיבות הרגילות כל סמכות תורנית שאליה נפנה תשמח שמחה גדולה ללמד אותנו; שהרי, כפי שפעם אמר באופן כה ציורי רבי עקיבא, "יותר ממה שהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק".) אבל עד כמה שנוגע לחבר מתמיד ללימוד בעל משנתנו אומר שעלינו "לקנות" אותו. בפירושו על משנתנו רמב"ם כותב כך:

כג:
רק אחרי שספגנו את מה שבא לנו מן העבר ואחרי שהעמדנו את הבנתנו את החומר מול הבנתו של "חברותא" שלנו רק אז נוכל לגשת למרכיב השלישי בלימוד יהודי, והוא שנטביע את חותמנו האישי על החומר הנלמד.

המשך יבוא.

עדיין בנושא של מטריסטיות, כותבת גבריאלה האריס:

מתוך נסיון אישי נדמה לי כברור מאוד שבהקשר של גברים דתיים וחרדיים (ובמיוחד אנשי חב"ד) אפשר לקבל הבנה אחרת לחלוטין של ההוראה לא להרבות שיחה עם האשה (שלו ושל אחרים). אם נהפוך את המצב ונאמר שההנחה הבסיסית (שאינה מפורשת) היא שהגבר הוא זה שבסכנת פיתוי לסטות מן התפקיד הנוכחי אם יבוא במגע ארוך-טווך עם אשה (עד כמה שתהיה טובה וטהורה), ואם כך הוא באמת יסטה מתפקידו הנוכחי שהוא הכנסת אורחים. אינני בטוחה שאני רואה מעבר לוגי בין "אל תרבה שיחה עם האשה" לבין "כי הנשים רעות/נחותות/מפתות" בהקשר של המשנה. וזאת מאשה שהיא – כך אני מקווה – מטריסטית מיושבת בדעתה.

אני משיב:

אינני מבין מדוע גבריאלה מציעה קשר (אפילו בדרך השלילה) בין "אל תרבה שיחה עם האשה" לבין "כי הנשים רעות/נחותות/מפתות". אני בטוח שודאי יש יהודים (ושמא אף יהודיות!) שחושבים כך, אך אינני זוכר שבהקשר של הדיון הנוכחי העלינו קשר אפשרי כזה. ובנוסף, בהקשר מודרני וקונסרבטיבי, האם לא נכון שאין הבדל בין חובתו של הגבר להתעסק בהכנסת אורחים לבין חובתה של האשה? ואולי יש כאן משהו שלא הבנתי אל נכון.

הדיון הזה על מטריסטיות הסתיים.

---

באותו הנושא כותב

באבות034 כתבתי: בשבוע שעבר החלפתי דוא"לים עם עמית שבא בדברים עם אדם חרדי שעמד על כך שאת כול המידע ההיסטורי הבא במקורותינו הקדושים יש לקבל ללא פקפוק וללא ערעור – אפילו כשהמחקר המודרני מלמד אותנו אחרת.

כותב לי מאיר סטון:

שמעתי יותר מפעם אחת ממקורות אורתודוקסיים שאין חובה להאמין לחלקים הלא-הלכתיים של התלמוד. מקור אחד הוא הסרט של Outreach Judaism שבו כך אומר רמב"ן, לא פחות ולא יותר. (בסרט הזה אומר רמב"ן יותר מפעם אחת שאינו מאמין בכל מה שכתוב בגמרא, רק בחומר ההלכתי.)

אני משיב:

הא לנו קישורית לתיאור באנגלית של אותו סרט שעל אודותיו כותב מאיר.