Avot-H022

ז:
תורה או פילוסופיה חדשה זו של "תחיית המתים" [באחרית הימים[ התקבלה בשמחה אצל הפרושים אבל נדחתה בהחלטיות על-ידי הצדוקים. הצדוקים דחו תורה זו כיון שלא היתה תורת הגמול המקובלת במקרא ולא מצאו לה סימוכין בכתוב המקראי (תורה ונביאים). הפרושים נענו לקריאת התיגר והמציאו פירושי המקרא שהיום נראים לנו חסרי הגיון לחלוטין. לא קל להביא דוגמאות של נסיונות אלה שהרי כולם כרוכים בפירוש חדש של חלקי פסוקים שהוצאו מהקשרם. דוגמה אחת תענה על צרכינו. בדברים לא טז אנו קוראים:

תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפיסוק הטבעי ומהתחביר של הכתוב הפרושים טוענים שההוכחה ש-"תחיית המתים מן התורה" כמוס בתוך הפסוק הזה: "הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ וְקָם".

ח:
הואיל והצדוקים קראו תיגר על התורה החדשה הפרושים התעקשו ונקטו בצעדים כדי להבטיח שאנשי שלומם לעולם לא יטילו ספק ברעיון. דרך אחת להבטיח ציות היא דרך החקיקה (אף-על-פי שלעיתים רחוקות מאוד דרך זו צלחה בענייני סברה ואמונה). כשלמדנו מסכת סנהדרין פ"א מ"י מצאנו:

ט:
דרך מוצלחת יותר לחיזוק עיקר אמונה או סברה נכונה היא לעשות את הרעיון חלק מהתפילה היומית. (כשלמדנו מסכת ברכות ראינו איך הכניסו ברכה אחת על תוך שמונה-עשרה הברכות של תפילת העמידה והיא הצליחה להוציא מבתי הכנסת את הנוצרים החדשים במאה הראשונה לספירה.) גם במקרה של תחיית המתים אנשי כנסת הגדולה – קרי הסנהדרין – חידשו ברכה בתפילת העמידה שמטרתה האחת והיחידה היתה להדגיש תורה חדשה זו. הברכה השניה של תפילת העמידה משבחת את הקדוש ברוך הוא, על שהוא

וחתימת הברכה מאשרת שוב את עיקר האמונה:

ראוי לשים לב באופן מיוחד לכך שיש כאן איזכור לפסוקים מספר דניאל שהבאנו בשיעור הקודם: המתים הם "ישני אדמת-עפר" [דניאל יב ב].

י:
רק בימי הביניים תורה זו השתנתה באופן חד. היה זה רמב"ם שביקש לפרש מחדש את האמונה העתיקה בתחיית המתים – שבה המתים יעמדו למשפט באחרית הימים – לאמונה בעולם הבא, השארות הנפש. למדנו על זה בפירוט רב כשלמדנו את מסכת סנהדרין ואן כאן מקום להאריך שוב בנושא. כבר בימי חייו רמב"ם ספג ביקורת נוקבת על סטיה זו מהמסורת. תגובתו לביקורת זו של בני זמנו על "העולם הבא" נמצאת במאמר תחיית המתים שלו. כאמור, הביקורת היתה נוקבת וקולנית והיתה מנוסחת בניסוחים לא מנומסים, בלשון המעטה! הוקיעו אותו על כך שהוא חידש פילוסופיה על הישארות הנפש שהיתה מנוגדת באופן ישיר לאמונה המקובלת באותם הימים. תמיד מצאתי "מאמר תחיית המתים" מביך בקריאה: על-אף המילים הבוטות בעצם רמב"ם מנסה לחלץ את עצמו מהמצב באופן שהוא כל-כך מוכר לנו מפוליטיקאים של ימינו כשהם נתפסים על-ידי העיתונות במשהו לא עיקבי: "הבינו אותי לא נכון", "הוציאו את דברי מהקשרם", "איך ניתן לומר שאני חושב כך כשכתבתי ההיפך באופן מוחלט" – וכיוצא באלו ביטויים. ולא הצליח להערים על מתנגדיו. מי שקורא מאמר תחיית המתים לא יהיה יותר בטוח מה היו דיעותיו של רמב"ם בעניין זה מאשר היה לפני הקריאה!

המשך יבוא.

דרק פילדס כותב בעניין "סייג לתורה":

אני סבור שהבעיה איננה שהגדר או הסייג נעשה גבוה מדי אלא שכעת יש לנו סייגים לסייגים. אני משתמש באנלוגיה דומה לזו שהבאת בעניין גבול המהירות. זה כאילו שקבעו גבול המהירות ב-50 קמ"ש ואדם זהיר מאוד מחליט שאם מהירות של 50 קמ"ש בטוחה מהירות של 45 קמ"ש בטוחה יותר. ואז תלמידיו של אדם זה מחליטים שאם הרב שלהם הגביל את עצמו ל-45 קמ"ש הם, שהם כל כך פחותי ערך לעומת רבם הנערץ, צריכים להגביל את עצמם ל-40 קמ"ש – וחיש מהר תהיה קבוצה של יהודים יושבים באמצע הכביש ונוסעים לשומקום. אחרי כל זה, יש לי דאגה שבהריסת הסייגים כדי להגיע לתורה עצמה יהודים בעלי דיעות ליברליות זנחו את עצם הרעיון של סייג לתורה. סייגים רבים מדי עלולים לעשות את היקר מכל לבלתי ניתן להשגה; היעדר סייגים יקשה עלינו להכיר מה שיקר וראוי לשמירה.

אני משיב:

יפה אמרת, דרק.