Avot-H019
|
בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל
חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל
|
|
|
מסכת אבות, פרק א', משנה ב' (חזרה):
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
שאלות ותשובות (המשך):
היום אנחנו ממשיכים בדיון שהתחיל על מעשי הקורבנות. אומנם כן, יש עוד מסרים בנושא זה שיש להביאם, אבל אני מקווה שבשיעור הבא נוכל גם להמשיך למשנה הבאה.
אלן מרקוס כותב: באחד השיעורים האחרונים על מסכת אבות הדגשת את אהבת בני ישראל לבית המקדש והקרבת הקורבנות שנלווית אליו. וודאי שתקופת האבל שבין י"ז בתמוז לבין ט' באב מעידה על אהבה גדולה זו. ובכל זאת, נדמה לא מתאים שלעיתים כה קרובות הנביאים מקטרגים באופן החמור ביותר נגד העם על כי הם התעסקו במעשים של חילול אותו קודש שהם טענו שהם אהבו כל כך. האם אני מבין לא נכון חלק מהמסר של הנביאים, או שמא הנביאים כיוונו את המסר שלהם אל עבר אותו חלק של האוכלוסיה הישראלית שביצע חילולי-קודש אלה בפועל? אני משיב: ראשית כול, עניין באמת זניח: אינני חושב שנכון להביא את תקופת האבל השנתית שמסתיימת בתשעה באב כעדות על האהבה שהעם רחש כלפי בית המקדש בימי הזוהר שלו. ברור שימים אלה מפגינים את התוגה שבלב עם ישראל אחרי חורבן הבית. האהבה שמוצאת ביטוי באותם הימים היא אהבה שמתבטאת בנוסטלגיה, לא כן? אבל אלן צודק: העם באמת אהב את בית המקדש ואת פולחנו. בית המקדש היה מוסד לאומי בנוסף על היותו מוסד דתי. הוא לא היה רק המקום שבו עם ישראל עבד את אלוהיו, אלא היה גם כסא כבודו, מושבו של האלוהים הכול-יכול עלי אדמות. היה זה בית אלוהים במובן מאוד אמיתי, והעם שנהר אליו באו לבקר אצל אלוהים, כביכול, ולא לעבוד אותו עבודת קודש בלבד. אלן מזכיר מעשי חילול הקודש. ברור שבעיני הנביאים העם היה מחלל את המוסד הקדוש; אבל החילול היה עניין של אידיאולוגיה ותיאולוגיה, ולא מעשים מכוונים של חילול הקודש שמטרתם היתה לבזות את האלוהים, כפי שאנחנו מבינים את המושג היום. מה שהעם עשה הוא עשה מתוך אהבה שמקורה במנהג ובנוהג ולא בבוז. הנביאים התרעמו נגד משהו אחד, פחות מוחשי. הבה נביא שתי דוגמאות בלבד כדי לפרש מה שאמרתי. במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה ישעיה הנביא, כשהוא מדבר בשם ה', נוזף בעם על צורת עבודתם את האלוהים [ישעיה א' יא-יז]:
לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'? שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא; קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא – לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי; הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם; גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ! יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ! הִזַּכּוּ! הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי! חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה:
קריאה זהירה של כתוב זה (וכמה מתאים שהוא חלק מההפטרה שקוראים בשבת שלפני תשעה באב) תגלה לנו שמה שעורר את רוגזו של הנביא איננו הפולחן כשלעצמו אלא העובדה שהתנהגותו המוסרית של העם איננה תואמת את המשמעות המכוונת של עבודת הקודש. אם העם עושה מעשים רעים – ביצוע של והשלמה עם מעשי אלימות ואי-צדק, אם אין צדק חברתי עבור החלש, אזי כל הזוהר של עבודת הקודש בבית המקדש, שהיא כל-כך אהובה על-ידי העם, הוא סתמי בהחלט וחסר טעם. עבור העם הטקסים המרהיבים של בית המקדש היו לחיזיון, ולפי הבנתם נפרדו הפרדה גסה מהדרישות המוסריות המפורטות בתורת ה'. גם בעידן שלנו אנחנו מבינים באיזו קלות זה יכול לקרות: יהודים רבים מדי בעלי כוונות טובות באים לבית-הכנסת מחמת אהבתם את סדר העבודה, אבל אינם נותנים למשמעות של עבודה זו לחדור לחייהם היומיומיים ולהשפיע עליהם. ישעיה אומר שבנסיבות כאלה הפולחן הוא חסר טעם, ואפילו שנוא בעיני ה'. העם, כמובן, היה משיב שהם אוהבים את הפולחן – והם באמת אוהבים אותו! אבל זה הפולחן שהם אוהבים ולא האלוהים שציווה על הפולחן.
נביא דוגמה שנייה מאת ירמיה הנביא. הנביא נאם את הנאום הזה [ירמיה ז' ח-יא] בבית המקדש לקראת סוף המאה השביעית לפני הספירה או אולי אפילו בתחילת המאה השישית לפני הספירה.
הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל-דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְֽנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם "נִצַּלְנוּ" – לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר-נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו בְּעֵֽינֵיכֶם? – גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם-ה':
בכתוב זה ההבדל הדיסוננטי בין אהבת העם לטקסי בית המקדש מחד גיסא לבין המוסר שמתגלה בהתנהגותו החברתית והפוליטית מאידך גיסא מתחוור בעליל. בזמנו של ירמיה היה בית המקדש לסמל של ריבונות ומוחזק היה כמעין פוליסת ביטוח נגד פורענות. האלוהים לעולם לא ירשה את חורבנו של כסא כבודו עלי אדמות! כל עוד ובית המקדש עומד על תלו בטחונה של האומה מובטח. זאת הסיבה שהנביא ממשיך [פסוקים יב-טו]:
כִּי לְכוּ-נָא אֶל-מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת-כָּל-הַמַּֽעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם-ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֽוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת-כָּל-אֲחֵיכֶם אֵת כָּל-זֶרַע אֶפְרָיִם:
אומנם כן, העם אהב את בית המקדש, אבל הנביאים סברו שאהבה זו, במובן מסוים שטחית ושלא במקומה, לא היתה מספיקה.
|