Avot-H018

באחד השיעורים הקודמים הזכרנו את הרציונל שאותו מציע רמב"ם לגבי הקרבת קרבנות. כאן, יעקב חיניץ מתייחס לזה:

מה שראוי לשימת לב הוא שעל אף גישתו ההיסטורית, רמב"ם אינו מסיק את המסקנה המתבקשת משיטתו זו ואינו מוחק את הקרבנות מההלכה. בחיבורו הוא כולל את כל ההלכות המסובכות של מערכת הקרבנות ובית הבחירה, ובקשר עם יום הכיפורים את כל פרטי הפרטים של הצום ומהי עבירה על מצוה זו. מה שקשה להבין הוא שלמרות כך שהחכמים אפילו סברו ששולחנו הביתי של אדם דומה לשולחן גבוה – המזבח – ושתפילה באה במקום עבודת הקרבנות, והם אפילו רואים את עדיפותה של עבודת הקודש שלאחר שיבת ציון על פני עבודת בית המקדש, וש"חכם עדיף מנביא", בכל זאת, הם שומרים על כל הדינים הללו: מעשה הקרבנות, צום, נבואה. האידאל ליהדות העתידית, הן בתלמוד והן אצל רמב"ם, הוא בניינו מחדש של בית המקדש והחזרת סדר הקרבנות על כנו.

אני משיב:

אני חושב שרמב"ם – כמו רבים מהמלומדים המסורתיים היום – היה "שכלתן בעל פיצול אישיות" כביכול. כשחבש את כובעו של הפילוסוף הוא החזיק בדעה מסויימת בלהט, אבל כשהיה פוסק הלכה מהי הוא החזיק בגישה מסורתית כדבעי. חיבורו, "משנה תורה", הוא מעין אינציקלופדיה של ההלכה, והוא כולל בו גם הלכתא דמשיחא. לי נדמה שכשיש סתירה בין מורה נבוכים לבין משנה תורה רוב החוקרים של היום יראו במה שכתב במורה נבוכים את דעתו האמיתית.

יהודה ויזן כותב, אף הוא בנושא הקרבנות:

כשאנחנו באים להבין את משמעות הקרבנות עבור אבותינו, הרשה לי לשאול מדוע לא היו קרבנות-בקשה, בדומה לבקשותינו היום לבריאות, פרנסה, ושלום? (בכל אופן, איני יודע על קרבנות כאלה.) קשה לי להבין דת שבה חסרות בקשות מעין אלה.

אני משיב:

אבל השלמים נועדו למטרה שאותה מזכיר יהודה, לא כן? המונח שלמים מתאר קרבנות שיחידים הביאו לא כי היו מחויבים להביאם מבחינה הלכתית אלא כיון שלבם צווה עלינם לעשות כן – מחמת שמחה גדולה והכרת תודה או מחמת פחד או עצב. הפרקים הראשונים של חומש ויקרא מתעסקים בקרבנות מעין אלה, ושם מובאת רשימה של אפשרויות כך שכל אחד ואחד יכול להביא קרבן ללא קשר עם מצבו הכלכלי: העשיר יכול להביא שור, בני מעמד הביניים יכולים להביא כבש, העניים יותר יביאו ציפור ועלובי החיים מנחה שהיא קמח בלול בשמן. אבל יותר משמעותי לנושא שיהודה מעלה: אסור לנו לשכוח שהקרבנות מעולם לא באו במקום תפילה אישית ומותר לנו לשער שכמעט כל השלמים היו מלווים בתפילה אישית כלשהי או תחינה.

נועה רז כותבת אף היא בקשר עם רמב"ם ומערכת הקרבנות, אבל מהיבט אחר:

התייחסת כאן לפירוש הרמב"ם, שמוביל בסופו של דבר לצמחונות ולאיסור על השחיטה וכי הצורך בקורבנות הוא צורך שנובע ממבנה חברתי (כי ככה עשו שאר העמים). ואני תוהה מהו הצורך הזה שמביא אותנו להיות "ככל הגויים"? אם, לפי רמב"ם, ברורה התפיסה שהאדם לא אמור לשחוט חיות, ואם לא רק "מותר האדם" אלא גם "עם סגולה" מדוע הרצון להיות כמו כל העמים ולהתאים את עצמנו חברתית גדול יותר מהציווי המוסרי?

אני משיב:

שרמב"ם ראה את ראשיתה של הקרבת קרבנות ביהדות כמוליכה לקראת צמחונות איננו משל רמב"ם אלא דבר שמתבקש מגישתו לפי דעתם של חכמים וחוקרים מודרניים. אני סמוך ובטוח שרמב"ם אכל בשר! בין כך ובין כך, יש לנו כאן אי-הבנה לגבי מה שרמב"ם אומר: לפי תפיסתו הקרבן, אף על פי שיש להסתייג ממנו, מותר בתורה לא מסיבות חברתיות אלא מסיבות של רגש. טענתו היא שבאותה העת בכל העולם עבדו את אלוהיהם על-ידי הקרבת קרבנות ולכן עם ישראל לא היה מסוגל להבין עבודת ה' ללא קרבנות. היה צורך לגמול אותם מכך צעד אחרי צעד. בלב לבה של היהדות אנו מוצאים שאין עם ישראל כשאר העמים: באופן אידיאלי תפקידנו – תפקיד שתמיד אין אנחנו מגשימים – הוא להיות "אור לגוים".

גם איליין הנדלמן כותבת בקשר עם מערכת הקרבנות, אבל מעוד היבט שונה:

הואיל והעלית את עניין הזיקה החזקה שהיתה ליהודים לבית המקדש ולמה שנעשה בו, לעתים קרובות תהיתי וכעת אשאל: אחרי חורבן הבית מדוע לא חזרו אבותינו למצב שהיה שורר קודם לכן, הקרבת קרבנות בבמות? קראתי שהקרבן היה למשהו לא אופנתי במזרח התיכון דאז, אבל אין זו תשובה שמספקת אותי. החומש מלא הוראות לגבי קרבנות לפני הקמת המקדש. אז למה הפסקנו אותם?

אני משיב:

מהרגע שהתורה, כחיבור אחיד, התקבלה בעם כתורה מחייבת (תחת עזרא ונחמיה בשנת 444 לפני הספירה) כל המצוות שיש בתורה היו מצוות מחייבות – בלי כל קשר לאופן שבו חוקרים בני זמננו היו מתארים את המוצא הגיאוגרפי וההסטורי של מרכיביה השונים. ספר דברים [דברים יב: ד-ח, למשל] מבהיר בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים שיש להקריב קרבנות אך ורק בבית המקדש שבירושלים.

יותר מהערותיכם ושאלותיכם בפעם הבאה.