Avot-H016

המונח גמילות חסדים אינו מורה על מתן צדקה – מתן כספים. (גמילות חסדים כוללת צדקה אבל צדקה אינה כוללת גמילות חסדים.) גמילות חסדים מורה של גישה כלפי הזולת שמוצאת את ביטוייה במוכנות לעשות בשביל אחרים דברים שמהם ייהנו. רמב"ם [הלכות אבל י"ד א] מוצא קשר בין החובה לגמול חסד לבין המצווה "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא י"ט יח]. חסד אינו מתבטא במה שנותנים לזולת אלא במה שעושים בשביל הזולת – ובאופן שעושים את זה. ברייתא [שבת קכז ע"א] מביאה כמה דוגמאות פשוטות לגמילות חסדים: כיבוד אב ואם, הכנסת כלה, הלווית המת…

התלמוד של ארץ-ישראל [פאה ג ע"א] (כשהוא מתבסס על התוספתא פאה ד' יט) מלמד שגמילות חסדים מקיפה יותר מאשר צדקה, ולכן מקנה זכות גדולה יותר:

שאלה כללית מאחד שאינו בקי בהלכות קרבנות. אלו מגבלות היו שמנעו מאלה שלא היו מהכהונה את השתתפותם במעשה ההקרבה? נראה מעניין שרגל אחת מהשלוש אסורה על רוב היהודים. אמנם כן, תפילה נכללת בעבודת הקודש אבל אינני חושב שהיא תפשה את מקומה באופן מוחלט את הקרבת הקרבנות אלא זמן מה אחרי חורבן הבית. בתורה אנחנו קוראים שכל בני ישראל במצרים נדרשו לעשות את קרבן הפסח, ולאוכלו בעוד לילה. הפרשנות שלי: לבני ישראל היה צורך להרגיש את עצמן קרובים אל ה' באותו לילה של מכת בכורות. השבת קראנו את החלק הראשון של ספר ויקרא, וחומש "עץ חיים" מרצה באריכות על החשיבות במעשה הקרבנות של כוונת שיפור מעשים והבחירה באורח חיים קדוש, וזה מסביר את המושג של "ריח ניחוח". מצאתי קשר בין זה לבין הבחירה של בני ישראל בקדוש ברוך הוא ולהתנתק ממצרים. אם כן, עם בתי המדרש הרבים שהוקמו אחרי שעזרא הפקיד תלמוד תורה בידי מי שבחר בו, מדוע לא נעשתה השיטה של הקרבת קרבנות יותר "משתפת"? האם כל השתתפותו של היחיד הסתכם בזה שהוא מסר את הקרבן לכהן? האם היה נוכח בזמן השחיטה? האם הקריבו קרבנות מחוץ לירושלים?

אני משיב:

תשובתי כאן היא קצרה ככל האפשר שהרי כבר כיסינו את העניין הזה באריכות גדולה מאוד כשלמדנו את מסכת תמיד. (אלה המעוניינים ללמוד בפרוטרוט ירצו אולי לפנות לארכיון.)

שני סוגים של קרבן היו: קרבנות ציבור וקרבנות היחיד. הכוהנים הקריבו את קרבנות הציבור בשם כל ישראל, והעם השתתף בשלוש דרכים: הם שילמו בעד הקרבנות כשנתנו את מחצית השקל מדי שנה; העם היה מיוצג על-ידי משלחות של בעלי-בתים מכל הארץ, שנכחו בעזרה בשעת ההקרבה; יכלו להתאסף בעזרת הנשים הגדולה בשעה שהקריבו את הקרבנות בעזרת הכוהנים הקטנה יותר ולהצטרף לזימרה של מקהלת הלויים ותזמורתם – שהרי הזימרה היתה בעזרת הנשים. ההשתתפות האישית בקרבנות היחיד היתה מיידית: היחיד היה מביא את קרבנו לעזרת הכוהנים, היה סומך את ידו על ראש הקרבן והיה עומד שם תוך כדי מעשי השחיטה וההקרבה על-ידי הכוהן המקריב.

התפילה היתה בו-זמנית עם ההקרבה: בתוך בית המקדש עצמו היה בית כנסת שבו התנהלו תפילות מדי יום בנוסף על קרבנות היום.

הדוגמה של קרבן הפסח גם מדגישה היבט אחר של השתתפות היחיד במעשי הקרבנות: רבות מן החיות נמסרו לאדם המקריב אחרי השחיטה (או החיה כולה או חלקים ממנה) כדי שיזמין חברים ובני משפחה לאכול את הבשר בסעודה חגיגית.

אסור היה להקריב קרבנות כלשהם מחוץ לתחום בית המקדש, אפילו בירושלים העיר, שלא לדבר על שאר חלקי הארץ. אני מקווה שמילים מעטות אלה תרמו במשהו לתשובה לעניינים שדויד העלה.

מנחם לאוטמן כותב:

בשיעור אבות מספר 11 ציינת כי "ככל שיהיו יותר תלמידים יהיה דיון יותר מקיף; ככל שהדיון יהיה מקיף יותר כך יש אפשרות גדולה יותר שהאמת תיגלה." דומני, כי דיון מקיף ונרחב אינו ערובה ל"אמת". כאשר החברה כולה מתנוונת, ההנהגה הרוחנית מתנוונת איתה – לא תמיד, אך יש מקרים שתופעה זו התממשה. אם זכור לי נכון, המוסד של נישואין היה מושחת ומקולקל בימים של רבנו גרשום מאור הגולה. כנראה החברה היהודית, יחד עם רבניה, השלימו עם נישואין פיקטיביים, ממזרות, והיבטים אחרים של נישואין. רבנו גרשום קם ושם קץ לשחיתות הזו, בעיקר באמצעות האיסור על כפל נשים. האם הוא נהנה מדיון מקיף, או קיים דיון כזה? על כן, נראה שיש מקרים שדיון מקיף או מוסכמות חברתיות עלולים להסתיר את האמת.

אני משיב

:

אינני חושב שחידושיו של רבינו גרשום בקשר עם מוסד הנישואין באו כתגובה על מחדלים כמו אלה שעליהם מנחם מצביע, אבל בין כך ובין כך נלוו עליהם דיון ציבורי מורחב והתקבלו באופן פורמלי על-ידי הציבור כולו. אבל עובדה זו איננה גורעת בכלשהו מכוונתו הכללית של מנחם שדיון מורחב איננו מבטיח תמיד השגת האמת.

יותר משאלותיכם והערותיכם בפעם הבאה.