Avot-H015

השיעור היום מוקדש על-ידי איליין הנדלמן לזכר אמה, מלכה בת שמשון והדסה ז"ל. היום חל יום השנה הראשון לפטירתה.

ה:
בשיעור הקודם כתבתי של גישות אפשריות כלפי החזרת עבודת הקרבנות. כדי להשלים את הדיון ברצוני לדון כעת על מה יכולה להיות גישתנו כלפי עבודת הקודש של הקרבת קרבנות כפי שעשו אבותינו (סדר עבודה ש-"עלימו אבד כלח" זה 1934 שנה). אינני חושב שאדם בר דעת היה מתכחש לכך שאבותינו ראו בשחיטת חיות מעשה פולחני של עבודת הקודש. עוד פחות מזה יטען הטוען שעבודה כזו מעולם לא היתה, שהפולחן של בית המקדש היה פיקציה היסטורית. אדרבה ואדרבה: עובדה היסטורית הוא. בשבילנו היום כמעט בלתי אפשרי להבין את האהבה העצומה – כן, אהבה – שרחשו אבותינו כלפי בית המקדש וסדר עבודתו. בהרבה מקומות מקורותינו הקלסיים מציגים תיאורים מפורטים של פרטי-פרטיו של השיטה, תיאורים שכוללים כל-כך הרבה פירוט שהם מזכירים לנו את התלהבותו של האוהד, המעריץ, המאהב. גם זו עובדה היסטורית חשובה. בזמן חיבור המשנה, כמעט 150 שנה אחרי סופה האימתני של עבודת הקרבנות, עדיין היו החכמים מתארים בערגה את הפרטים האלה ובלהט מתפללים להחזרתה. (עד עצם היום הזה סידור התפילה האורתודוקסי שומר על תחינות מיוחדות בפני האלוהים שיחזיר את עבודת הקרבנות על כנה.)

אבל, ראייה היסטורית זו קבילה רק בראשנו; בלבנו יש לנו בעיה עמוקה יותר. תוך כדי כך שאנחנו מכירים בזה שאבותינו אהבו והוקירו את הקרבת הקרבנות אנחנו מודאגים מכך שאלוהי הרמים שאליו אנחנו מתפללים ושהוא נשוא אמונתנו היה דורש שחיטת חיות למטרה זו ומשלים עמה. בשיעורנו הקודם התייחסתי ברפרוף על הדרך שבה מטפל רמב"ם בנושא זה בספרו "מורה נבוכים". כעת ברצוני לפתח את תגובתו.

רמב"ם טוען שהקרבת קרבנות היתה צורך היסטורי. בני-אדם – כולל אנחנו היום – מושפעים על-ידי התנהגויות שלפיהם מתנהגים באופן כללי בני-אדם הגונים. בעולם העתיק האופן של עבודת קודש הכמעט אוניברסלי היה שחיטת חיות לכבוד האלים. רמב"ם טוען שאם הקדוש ברוך הוא היה מונע מעם ישראל צורה זו של עבודת הקודש הוא היה גורם לאסון פסיכולוגי: העם היה מרגיש חסר רוחני אם היו מונעים ממנו הקרבת קרבנות – כמו שהיום היינו מרגישים חסר רוחני אם היו מונעים מאתנו תפילה בדיבור ובשירה כמעשה פולחני. רמב"ם אומר שבכל מה שקשור עם שחיטת חיות (הן לצרכי מזון והן לצורכי הפולחן) עלינו להבחין בתהליך של הגבלה באמצעות היתר דמיוני. בקיצור נמרץ: אסור לכם לשחוט כל חיה שברצונכם לשחוט, ואסור לכם לאכול אותה איך שאתם רוצים. מותר לכם להרוג לשם אכילה חיות מסוימות בלבד, באופן מאוד מסוים בלבד, ומותר לכם לאכול את בשרם בתנאים מגבילים מסוימים בלבד. כך נדמה שרמב"ם מציע שעלינו לראות את כל פרטי הדינים של כשרות האוכל כצעדים הססניים וראשונים בתהליך שנועד להביא לידי גמילה מאכילת פגריהם של חיות מתות ולהחזירנו לצמחונות של אדם הראשון, תהליך שיוביל בסופו של דבר לצמחונות אוניברסלית בימות המשיח. כעבור 750 שנה אנחנו מוצאים שהרב קוק, הרב הראשי הראשון של ארץ-ישראל, מסכים בהתלהבות. רמב"ם מתייחס להקרבת קרבנות באותה השיטה: פרטי הדינים ההם בעצם נועדו להגביל ולא להתיר.

המשך יבוא.

זה כל-כך נעים כשמי שבעבר היה משתתף פעיל בדיונינו כותב מחדש. אלברט רינגר כותב:

לפני כמה שנים נתבקשתי להרצות בפני קבוצה שכללה בעיקר חברי הועדים של בתי-הכנסת המקומיים שלנו. אני הבאתי את שמעון הצדיק כנקודת מוצא, הקראתי חלק מהפירושים – בעיקר את אלו שדנים בסוגיה מה לעשות היום כשאין עוד בית מקדש. סיימתי את ההרצאה כשהצבעתי על כך שבדרך כלשהי שלושת העמודים של העולם היהודי הם עדיין שלושת התפקידים העיקריים שבית כנסת חייב למלא עבור החברים: הרבצת תורה, אירגון תפילה בציבור, ויצירת מסגרת ציבורית לגמילות חסדים כמו צדקה וכו'. יחד, שלושה אלו יוצרים מעין תוכנית עבודה לועד קהילה. כמו הפרשנים, עליהם לדעת עבור הקהילה שלהם ועבור הזמן שלהם למה צריכים לתת עדיפות ראשונה.

---

באבות 013 כתבתי: הפרשנים הקלסיים מפרשים את המלה 'עולם' כמורה על העולם הפיזי שבו אנו חיים את חיינו.

אד פרנקל כותב:

אינני בטוח שעבור חז"ל היה הבדל ממשי בין עולמם הפיזי לבין עולמם היהודי. אמנם כן, הם חיו תחת ההשפעה של צורת החיים הרומית, ובוודאי לא יכלו להתעלם מתפקידם של הרומאים בחייהם היום-יומיים. אולם, לגבי חייהם הפרטיים, כמו בעידן שלנו, עולמם הפיזי יכול היה להיות עולמם היהודי. זה עניין שרבים מאתנו למדו בשיעורי מבוא בסוציולוגיה כשהיינו צריכים להתייחס לעולם שבו אנו חיים. האם העולם קהילתנו, מדינתנו, עמנו, כוכב-הלכת שלנו? מהביטים אחדים הוא כל אחד מאלה, אבל מהיבטים אחרים בכלל לא. אין לי בעיה עם הפירוש הקלאסי על שמעון הצדיק. בה במידה, אם המשנה מתייחסת רק לעולם היהודי אז אני מייחל ליום שבו שלושת העמודים הללו יתרחהו כדי לכלול את העולם כולו – או לפחות שניים מהם. מסופקני אם יש לא-יהודי שימצא את סדר העבודה כעיקרון דתי נחוץ ביותר.

אני משיב:

אינני מסתייג ממה שאד כתב כאן, אבל חוששני שהוא הבין לא נכון את הערתי המקורית. הפרשנים הקלאסיים הבינו את המילה "עולם" כמצביעה על היקום כולו – ארץ, שמש, ירח, כוכבים וכו', ולא הסביבה החברתית שבה אני חיים. למשל, כותב רבינו עובדיה מברטינורו כך: