Avot-H012

מג:
ההמלצה האחרונה של אנשי כנסת הגדולה היא לעשות "סייג לתורה". בפירושו על משנתנו רמב"ם מקשר את זה, כמנהגו, עם מדרש מוכר. התורה [ויקרא י"ח ל] אומרת:

המשפט הראשון בפסוק זה הוא טאוטולוגי: מה פירוש "אתם צריכים לשמור את השמירה שלי"? הגמרא [יבמות כ"א ע"א] מקשרת את המשפט הטאוטולוגי עם זכות מסוימת שהחכמים תבעו לעצמם. זאת היתה הזכות להרחיב, במקרים מסוימים, את האיסורים של תורה שבכתב כדי שהאיסור יכלול מרכיבים שלא היו באיסור המקורי. כך הגמרא במסכת יבמות מצדיקה את מה שהחכמים מכנים 'שניות' – איסורי חיתון ועריות מדרגה שנייה, איסורים שמרחיבים את הרשימה של בני-אדם שביניהם אסורים יחסי-אישות. אבל 'חובה' זו 'לשמור את משמרתי' על-ידי הרחבה תופסת גם בהקשרים רבים אחרים ונוספים. הרעיון העיקרי הוא להרחיב את האיסור כך, שאם מישהו יעבור עליו הוא יעבור על איסור מדברי החכמים בלבד, והאיסור המקורי של התורה עצמו יישאר ולא יעברו עליו.

כך אומר רמב"ם שמשנתנו מתייחסת לחקיקה שיצרו החכמים בהתאם לפירושם של הפסוק המקראי: "ושמרתם את משמרתי". "רצונו לומר," הוא אומר, "הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות". רבינו עובדיה מברטינורו מכיר בעובדה שההקשר של גמרא שהבאנו לעֵיל הוא הקשר של איסורי חיתון ועריות, אבל הוא גם נותן דוגמה נוספת של התהליך הזה של 'שמירת המשמרת': יש הרבה הרחבות של איסורי שביתה בשבת. אנחנו קוראים לאיסורי-משנה אלו 'שבות' אבל מטרתם אותה המטרה: להרחיב את האיסור באופן כזה שאם יעבור עליו העובר הוא עבר על איסור 'מדבריהם' בלבד, והאיסור המקראי המקורי יישאר בתוקפו ולא יעבור עליו.

מאוד מתאים, לדעתי, שזה היה אנשי כנסת הגדולה – לפי משנתנו לפחות – שהפעילו לראשונה זכות זו של החכמים, לעשות סייג לתורה כדי לשמור על שלימותה ועל אחדותה ועל תוקפה. בדרכים שהן רבות מדי מלהזכיר את כולן היו אלה החידושים של אותה אסיפה מפוארת שיצרו ממש את נשמתה של היהדות כפי שאנחנו מכירים אותה היום.

יעקב חיניץ כתב ביקורת מנומקת על מה ששלח אד פרנקל על אודות היסטוריוגרפיה והחכמים [דבריו המקוריים של אד באבות 005 ותגובתו של יעקב חיניץ באבות 009]. לפני שאסגור את הנושא אני חושב שההגינות מעניקה לאד פרנקל את זכות התגובה:

אינני חולק על דבריו של יעקב חיניץ. ובכל זאת יש הבדל גדול לדעתי. בהיסטוריה מודרנית, תהיה אובייקטיבית או תהיה סובייקטיבית ככל שתהיה, יש לפחות טענה שמביאים אירועים לפי תוכנית מסוימת – שימוש בכל הנתונים העומדים לרשותו של ההיסטוריון כדי ליצור תמונה על מה שקרה ואיך זה קרה. באופן תיאורטי, לפחות, התוצאה אינה ידועה מראש. אני מאמין שאפילו אם נקבל את ראיית העולם של החכמים כנכונה ומדוייקת עדיין התוצאה היתה ידועה להם מראש. מטרתם היתה לממש את זכותם להנהיג את העם כיורשים של תורה שבעל-פה.

ואני מוסיף הערה משלי:

אני מסכים הן עם מה שכתב אד פרקנל באופן מקורי והן עם מה שכתב יעקב חיניץ בתגובתו. אמת ויציב שהדיוק ההיסטורי, כפי שאנחנו מבינים אותו הים, לא העסיק את החכמים יתר על המידה. וגם אמת שהשפעות שבאות לו מהתת-מודע ישפיעו בוודאי על בחירותיו של האדם האקדמי המודרני. לדעתי, ההבדל המהותי הוא הבדל של כוונה. האדם האקדמי המודרני מתכוון להציג את 'העובדות' כהוויתן, כפי שנראות לו או לה מראייתו האובייקטיבית; כוונה כזו לא העסיקה את החכמים כלל ועיקר.

---

בשיעור הקודם הבאתי פסוק מספר תהילים: מכל מלמדי השכלתי. שניים – אברהם ארביב וגם דוד פישמן – הביאו לתשומת לבי העובדה שהפשט של הפסוק הזה איננו שהמשורר למד מכל אדם שיכול היה ללמד אותו אלא שהוא למד יותר מאשר למדו מלמדיו בשעתם. זה נכון, אבל לא הפשט של הפסוק העסיק אותי אלא הדרש שלו, כפי שכתבתי.

---

והדרש ההוא מביא את סטיבן שפרונז לכתוב:

האם תוכל לומר לי את המקור של האימרה שהבאת בסוף השיעור של היום ]אבות 011[? האימרה היתה: מכל מלמדיי השכלתי – מרבותי למדתי הרבה, מחבריי למדתי יותר, אבל יותר מכול אני לומד מתלמידיי.

תשובתי:

זה היה רבי חנינא שאמר זאת, ותמצא את דברים בגמרא, מסכת תענית דף ז' עמוד א': דאמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן.