משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
לח:
כעת באנו לשניה של האמרות של אנשי כנסת הגדולה: "והעמידו תלמידים הרבה". בין אם זאת היתה כוונתם המקורית בין אם לאו ברור כשמש שאמרה זו נחוצה בהחלט להתפתחותה ולהפצתה של המסורת הבלתי-כתובה, תורה שבעל-פה. אם יש להבין תורה שבכתב כפשוטה, כפי שסברו הצדוקים (וכפי שהיתה טענתם המקורית של הקראים), אזי אין צורך בהוראה פורמלית וגם אין כל צורך בדיון משלים: אין הבנה מעמיקה שצריכה להיגלות, וכל פירוש חדש יידחה. אם כן, מהרגע שילד למד לקרוא יוכל ללמד עצמו תורת ה' על-ידי קריאה של הכתוב: המשמעות האפשרית האחת והיחידה של הכתוב הוא ילמד מהתבוננות בהתנהגותם של אבותיו וזקניו.
לט:
אבל אין אפשרות להעביר באופן הזה את המסורת שבעל-פה. ראשית כול, בשלב המוקדם מאוד של אנשי כנסת הגדולה תורה שבעל-פה עדיין לא הועלתה על הכתב. זאת היתה החלטה מדעת להשאיר את המסורת בלתי-כתובה. היו לכך שתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היתה גלויה: אין להעלות על הכתב את המסורת של החכמים כדי לשמור על ההבדל החיוני שבין תורה שבכתב לבין תורה שבעל-פה. תורה שבכתב יש ללמוד מן הכתוב, כפי שעשו הצדוקים; אך פירושה, הרחבתה ושיכלולה הנמסרות מדור לדור יש להעביר מרב לתלמיד בעל-פה בלבד.
מ:
מישהו הציע שבשלב מוקדם זה בהתפתחותה של תורה שבעל-פה הרב והתלמיד היו קוראים יחד פסוק מן התורה ואז הרב היה מוסיף בעל-פה את ההרחבות של המסורת שבעל-פה. מסירת ויקרא כג פסוק מ היתה מתבצעת אולי באופן כזה:
ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבת וערבי-נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים:
ולקחתם לכם – להוציא שאולה וגנובה.
ביום הראשון – של חג ולא של שבת.
פרי עץ הדר – הרי זה אתרוג.
כפות תמרים – הרי זה לולב.
וענף עץ-עבת – הרי זה הדס.
וכך הלאה. התלמיד היה לומד הרחבות אלה בעל-פה ובבוא העת היה מלמד אותן ללא שינוי או סתירה לתלמידיו-הוא לפני שהיה מוסיף גם החידושים שנוספו מאז שלמד את המסורת מרבו.
מא:
אבל ודאי היתה גם סיבה סמויה לעמידה זו על כך שאין להעביר את המסורת בכתב. אם סיבה סמויה זו של החכמים הראשונים היתה מודעת או שהיתה תובנה גאונית שלא-מדעת לעולם לא נדע. אבל עובדה היא שכל עוד והמסורת אינה כתובה היא ניתנת לשינוי ולהתפתחות. שינוי, עדכון, הבנה מתחדשת – כל אלה יבטיחו שהמסורת לעולם לא תהיה סטטית, קופאת על שמריה. וכך גם תורה שבכתב עצמה תמיד תהיה רלוונטית. כשחיבור של תורה שבעל-פה מתקדש ברמה כזו שלא תתאפשר כל התפתחות נוספת של התורה אנו מתקרבים לסופה של המסורת הלא-כתובה. במידה לא מבוטלת זה מה שקרה במשך ארבע מאות השנים האחרונות עם קידושו ההדרגתי על-ידי האותודוקסים של השולחן ערוך, במידה כזו שכל התפתחות עתידית של תורה שבעל-פה תהיה מגומדת. אם הספר שולחן ערוך הינו המלה האחרונה בתורה שבעל-פה איזה עדכון משמעותי אפשרי? אם יש הבדל מגדיר אחד בין האורתודוקסיה לבין היהדות הקונסרבטיבית הוא יהיה בכך שהיהודי האורתודוקסי חייב לחיות את חייו לפי תכתיביו של השולחן ערוך; היהודי הקונסרבטיבי שומר המצוות חייב לחיות את חייו לפי תכתיביה של תורה שבעל-פה – כולה: כפי שהיתה אתמול, כפי שהינה היום, וכפי שתהיה גם מחר.
מב:
ככל שיהיו יותר תלמידים יהיה דיון יותר מקיף; ככל שהדיון יהיה מקיף יותר כך יש אפשרות גדולה יותר שהאמת תיגלה. כשהרב עומד מורם מעם ומרצה והתלמיד ממלא תפקיד סביל הרי זה ההיפך מלימוד יהודי שדורש השתתפות פעילה של התלמיד בתהליך הלימוד. הרב-המורה איננו 'מלמד' את תלמידיו (או את תלמידיה) אלא הוא 'לומד' עם תלמידיו (או שהיא לומדת עם תלמידיה). כאן יש הבדל עצום. כתוב בספר תהילים [מזמור קיט צט]:
חכם גדול פעם הסביר:
מכל מלמדיי השכלתי – מרבותי למדתי הרבה, מחבריי למדתי יותר, אבל יותר מכול אני לומד מתלמידיי.
המשך יבוא.
