Avot-H004

טו:
ברור שמשנתנו מבקשת להציג תפיסה מסוימת של אופן התפתחותה של המסורת שבעל-פה. לפי תפיסה זו, כפי שכבר הזכרנו בכמה הזדמנויות, משה קיבל מסיני לא תורה שבכתב בלבד אלא גם הסבר בעל-פה איך אותה תורה שבכתב אמורה להיות מיושמת הלכה למעשה. תורה בלתי-כתובה זו, תורה שבעל-פה, היא היא הנושא של משנתנו. לפי תפיסה זו היתה שרשרת שלימה ורציפה של מסירה שהתחילה אצל משה ונמשכה לכל אורך התקופה המקראית ומעבר לה עד "אנשי כנסת הגדולה". שרשרת מסירה זו נמסרת לנו רק באופן כללי; אולם מזמנם אל "אנשי כנסת הגדולה" החוליות האנושיות שבשרשרת המסירה מפורטות אחת אחת עד סוף הפרק וגם מעבר לו.

טז:
נכון שמשנתנו נותנת רק תמונה כללית מאוד של התפתחותה של המסורת שבעל-פה בשלביה הראשונות – שני מוסרים בלבד מוזכרים בשמם , משה ויהושע. אבל בהקדמה המרשימה לחיבורו הגדול, משנה תורה, רמב"ם מפרט את שרשרת המסירה כביכול ממשה רבינו ועד לאחרונים של חכמי הגמרא. הרשימה מתחליה עם משה רבינו, יהושע, פנחס, עלי, שמואל הנביא, דוד המלך, אחיה השילוני, אליהו הנביא, אלישע, יהוידע, זכריה, הושע, עמוס, ישעיה, מיכה, יואל, נחום, חבקוק, צפניה, ירמיה, ברוך, עזרא. לפי רמב"ם בית הדין שבראשו ישב עזרא הסופר הוא הוא "הכנסת הגדולה".

יז:
מבחינה היסטורית רשימה זו בעיתית מאוד. לפי 'סדר עולם' של התנא רבי יוסי בן חלפתא יציאת מצרים היתה בשנת 1310 לפני הספירה. דוד המלך כבש את ירושלים מידי היבוסים בסביבות השנה 1000 לפני הספירה. בכרונולוגיה שרמב"ם מציג יש רק שישה מוסרים לכל התקופה הזו של יותר מ-300 שנה – כחמישים שנות פעילות לכל דמות ודמות. אבל זה מסתבך כשלוקחים בחשבון שסדר עולם עצמו מלמד ששמואל הנביא היה בן 52 במותו ואנחנו יודעים מהמקרא שדוד מלך 40 שנה 'בלבד'. מהנתונים שבקצה האחר של הרשימה יש להיזהר במידה לא פחותה: זכריה היה נביא של בית שני ולא של בית ראשון אבל הוא מוצב ברשימה לפני ירמיה שהיה פעיל בשנותיו האחרונות של בית ראשון שנחרב בשנת 587/6 לפני הספירה. עזרה כינס את האסיפה הגדולה שלו בירושלים בשנת 444 לפני הספירה – וכך יש רק שני דורות לתקופה של 143 שנה! והתקופה שאחרי עזרא לא פחות בעיתית. הפרסים שלטו בארץ-ישראל משנת 536 לפני הספירה עד שנת 333 לפני הספירה, אבל סדר עולם מקציב לכל התקופה הזו 52 שנה בלבד! אולם, יש לציין שמשנת 333 והלאה סדר עולם מפגין הבנה יותר מציאותית של כרונולוגיה היסטורית.

יח:
ולכן עלינו לחייך חיוך סבלני כלפי הבטחון שבו רמב"ם מציג את שרשרת המסירה בתקופת המקרא. אבל נקודה אחת בת חשיבות גדולה מאוד, והיא להזכיר את האירועים שהיו בירושלים תחת חסותם של עזרה ונחמיה בשנת 444 לפני הספירה.

המשך יבוא.

כבר הצגנו כאן את המחלוקת שביני לבין יעקב חיניץ לגבי מסכת אבות – האם עדיף לראותה דרך הזכוכית של אגדה או של הלכה? הגישה שלי, שמתבססת על דעת רוב החכמים והחוקרים, היא שיותר טוב להסתכל בתוכנה של מסכת אבות באספקלריה של אגדה ולא של הלכה; יעקב סובר אחרת, וכנראה אינו חפץ להניח את הנושא כשרוי במחלוקת. הוא שלח לי את התגובה הבאה שאותה אני מציג ללא הערה שהרי גישותינו השונות ברורות. יעקב חיניץ כותב:

את ההבנה שעושה הרב רוט בין המעשה של הלכה לעומת הערכים של אגדה יש לבחון על-ידי אמירות של החכמים כמו: "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". אימרה זו נותנת כנראה ערך כל-כך מכריע לכוונה שאפילו לעבירה שאותה עוברים מתוך כוונות טובות יש לייחס ערך גדול מאשר לערך שיש לייחס לקיום מצווה מכוונות פחות טהורות. כמו כן, יש לנו המקרה של "נתכוון להרוג את זה והרג את זה". סברה אחת היא שהואיל והיתה לו הכוונה להרוג, ואכן הרג אם כי הקרבן לא היה זה שאליו התכוון ההורג, הוא חייב. סברה אחרת אומרת שהואיל לא היה מעשה שנבע מכוונתו אינו חייב. יש כאן הדגשה עצומה על כוונה במישור ההלכה ולא האגדה.

הדיון בנושא זה הסתיים.