תלמודה של ארץ ישראל, מסכת ברכות: 0022

א:
במשנה הראשונה של פרק זה נשאו ונתנו על השעה שבה יש לקרוא שמע בערב. במשנה השניה, שאליה כעת אנחנו מפנים את שימת הלב, הנושא הוא השעה שבה יש לקרוא שמע בבוקר, בשחרית.

ב:
ברישא של משנתנו נאמר שהשעה המוקדמת ביותר לקריאת שמע היא כשיש מספיק אור טבעי כדי להבחין בין תכלת ללבן. (נשים לב ששעה כזו תהיה אחרי עלות השחר ולפני זריחת החמה.) לשון המשנה מורה של הבחנה בין צבעים: כל דבר לבן מכל דבר תכלת — נגיד ענן לבן על רקע התכלת של השמים. אך בגמרא מציעים שיתכן שגירסה זו אינה נכונה, ושגירשה נכונה יותר תהיה "בין התכל שבה ללבן שבה". מדובר בציציות שעל ארבע כנפות הטלית.

ג:
התורה מצווה שהציציות שעל ארבע כנפות הטלית מורכבות מפתילים בצבע לבן ופתיל אחד בצבע תכלת:

בגמרא [מנחות מ"ב ע"ב] אנחנו לומדים שפתיל התכלת נעשה מדיו שבאה מחילזון:

במשך מאות שבשנים זהותו של החילזון אבדה ונאלצנו להסתפק בפתילים לבנים בלבד. אולם, הרב יצחק-אייזיק שהיה הרב הראשי לישראל [1937-1959], זיהה את החילזון. כך כתוב בויקיפדיה:

מספר גורמים הביאו בשנות ה-60 כמה כימאים בישראל להתעניין בחקר התכלת. בשנת 1972, עזר ד"ר אדלשטיין להקים מרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, בראשות הביולוג הימי ד"ר אהוד שפנייר, שבמסגרתו נשלו מן הים חלזונות הארגמונים. במקביל פנו עורכי האנציקלופדיה התלמודית של מכון 'יד הרב הרצוג', שעסקו אז בכתיבת הערך 'חילזון', לכימאים… לטפל בעבודת הדוקטור של הרב הרצוג שהייתה מונחת ככתב-יד. כניסתו של ד"ר זיידרמן לנושא הביאה לפרסום מאמרים רבים על ידו, באנגלית ובעברית, לפנייה לרבנים ולהקמת עמותה בשם 'קרן התכלת'. בסופו של דבר, בשנת 1987, עבודתו של הרב הרצוג הוצאה לאור עם הקדמתו של ד"ר אדלשטין ובתוספת מאמרים ממספר חוקרים – שכולם כאחד מזהים את חלזונות הארגמון כמקור להפקת הארגמן והתכלת הקדומים. פרופ' אוטו אלסנר, ממכללת שנקר ברמת גן, אף הציע כמה דרכים לקבלת גוון כחול טהור מן הנוזל המתמצה מן הבלוטה התת-זימית של חלזונות אלו – דבר שגילה בניסויו בחלזונות, שסופקו על ידי המרכז ללימודי ים באוניברסיטת חיפה. אחת מהן היא חשיפת תמיסת הצבע לאור השמש במהלך הצביעה. חוסר ידיעה של אפשרות זו גרמה לפני כן למבוכה אצל כמה חוקרים בזיהוי חילזון הארגמון כמקור להפקת התכלת ולוויכוח על מהות גוון התכלת )האם הוא כחול טהור כמקובל בידי המסורת או סגול(. גילויו של פרופ' אלסנר זכה לתשומת לבו של הרב אליהו טבגר מירושלים, שחקר את הנושא ובעקבות כך בשנת תשמ"ח (1988) החל לצבוע תכלת לציצית. מאמרו הראשון בשם "בחינות חדשות בעניין התכלת" פורסם מאוחר יותר בשנת תשנ"ב (1992) בכתב העת התורני 'מוריה'. בהמשך, בשנת 1992, הצטרפו אליו ד"ר ברוך סטרמן, ד"ר ארי גרינשפן ויואל גוברמן והוקמה אגודת "פתיל תכלת", שמטרתה — יצור פתילי תכלת לציצית ופעילות הסברה בנושא.

לטלית שלי יש פתיל תכלת בציציות.

ד:
אם כן, נאמר בגמרא שכשיש מספיק אור טבעי כדי להבחין בין פתיל התכלת לבין הפתילים הלבנים מותר לקרוא שמע. אחרי הפסוקים שהבאנו לעיל התורה ממשיכה:

את הביטוי "וראיתם אותו" ניתן לפרש בכמה אופנים. החכמים אומרים, באופן הגיוני למדי, שבהקשר "אותו" מתייחס לפתיל התכלת. אם כן, "וראיתם אותו" — הבחינו בינו לבין הפתילים הלבנים שסמוכים לו — כדי לדעת אם הגיע זמו קריאת שמע של שחרית.

ה:
רבי אליעזר דורש יותר אור מאשר החכמים. הוא מסכים שבמצוות התורה "אותו" מתייחס לציצית, אך הוא סבור שעלינו להיות מסוגלים להבחין בין תכלת וכל צבע אחר שדומה לו — ירוק (כרתי) לדוגמה.

ו:
רבי מאיר מביא דרשה כדי להסביר את מטרתו של פתיל התכלת שבציצית: תכלת מזכירה ים, ים מזכיר שמים, שמים מזכירים את כסא הכבוד. אם כן, כך אנחנו ממלאים אחרי הדרישה "וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". רבי מאיר מבין "אותו" כמורה על האלוהים.

ז:
אך "אותו" יכול להצביע גם על בן-אדם. ולכן אחרים אומרים שצריכים מספיק אור טבעי כדי להכיר מישהו במרחק של שני מטר. אך מי הוא ה-"מישהו" הזה? האם הוא מי שאנחנו מכירים? האם הוא זר לנו? הדילמה מיושבת על ידי ההצעה שצריכים מספיק אור כדי להכיר מי שהוא מוכר לנו קצת — כמו אורח מזדמן בבית מלון לדוגמה. הצעות נוספות: להבחין בין זאב לכלב, להבחין בין סוגים שונים של חמורים.

ח:
אולם, כל הפירושים האלה למשנה (והמקרא) מתייחסים לזמן המוקדם ביותר שבו מותר לקרוא שמע בבוקר. אך האם הזמן המוקדם ביותר הוא הזמן העדיף? כנראה שלא! בגמרא אומרים שהזמן הטוב ביותר לקרוא שמע בשחרית הוא כדי לסיים ברכת הגאולה שבאה אחרי שלוש הפרשות של שמע עם זריחת החמה; כך נתחיל את תפילת העמידה מיד אחרי זריחת החמה. (כבר דיברנו על עניין זה: ראו 0018.)

ט:
אולם, אפילו שעה "מאוחרת" זו אין לראות בה השעה המאוחרת האפשרית לקריאת שמע. רבי יהודה אומר שפעם, כשעדיין היה תלמיד, היה הולך אחרי רבי אלעזר בן עזריה שהיה בשיחה מרתקת עם רבי עקיבה על מצוה זו או אחרת: במילים אחרות, תלמוד תורה. כשבאה השעה לקרוא שמע הופתע רבי יהודה שלא הפסיקו את שיחתם כדי לקיים את המצווה. הוא קרא שמע. מאוחר יותר, כשהשמש היה כבר על ראשי ההרים, שני החכמים סיימו את שיחתם והתחילו לקרוא שמע! נחזור לשאלה זו מאוחר יותר במשנה זו.