תלמודה של ארץ ישראל, מסכת ברכות: 0012

א:
קטע ארוך ומסורבל זה הוא רק חלק מהדיון והמשכו יבוא בשיעור הבא. קטע זה הוא אגדתא טהורה. זאת אומרת שאינו הלכתי. בעצם הוא הצגה של קוסמולוגיה של החכמים ולאחר מכן דרשה על הגיאוגרפיה של גן עדן.

ב:
כדי להבין את הקטע שמא יהיה שימושי לסקור בקצרה מה שלי נראה כהבנה טיפוסית של החכמים לגבי טבעו של היקום.

החכמים ראו יקום גיאוצנטרי. זאת אומרת שהיקום מורכב מארץ שטוחה שלמעלה ממנה הרקיע ושמתחתיה תהום ("המים אשר מתחת לארץ"). כיפת השמים קמורה מעל לארץ. יש לדמיין את הארץ כמגש שמעליו מכסה בצורת כיפה. לרקיע יש שני קצוות, מזרחה ומערבה. כל יום השמש זורחת במזרח, נוסעת בשמים בכיון מערב, שוקעת במערב ונוסעת חזרה למזרח מתחת לתהום בשעות הלילה. אי אפשר לראות את השמש בלילה כי היא נוסעת מתחת לארץ, מתחת לתהום. בקצוות של הרקיע במזרח ובמערב יש שטח שמכונה 'עובי השמים', שטבעו לא ברור. ניתן לראות את אור השמש באופן חלקי כשהיא עוברת את 'עובי הרקיע'. נדמה שהם חשבו שהרקיע עבה במיוחד בקצוותיו המזרחיות והמערביות, ועקב כך הרבה מאור השמש מוסתר ומִטשטש. מעל לרקיע הנראה יש רקיעים נוספים, שבעה בסך הכול. בכל אחד ואחד מרקיעים אלה נמצא אחד מגורמי השמים הנראים: ירח, שמש, כוכבי לכת, וכוכבים. ומעל לכולם מקומו של היושב בשמים.

ג:
תזכרו שבשיעור 0010 למדנו את דעתו של רבי חצנא ש-"מֵאַיֶּלֶת הַשַּׁחַר עַד שֶּׁיֵּאוֹר הַמִּזְרָח אָדָם מְהַלֵּךְ אַרְבַּעַת מִילִין, מִשֶּׁיֵאוֹר הַמִּזְרָח עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה אַרְבַּעַת מִיל." כעת בגמרא מעירים שנראה שבכך מסכים רבי חצנא עם רבי חייא שתומך בדעתו של רבי יהודה. זו בעצם היסק לוגי. מה שאמר רבי יהודה בעצם היה:

לגבי המשמעות של עובי הרקיע יש לקרוא מה שכתבנו לעיל. בכלל לא ברור איזה סוג הגדרה מבקש כאן רבי יהודה להגדיר: רוחבו של עובי הרקיע? עומקו? נראה שמה שהוא רוצה לומר הוא שיקח לבן-אדם חמישיפ שנה לעבור ברגל את עובי הרקיע. אך השמש נוסעת במהירות אחרת. במשך הזמן שהשמש עוברת את עובי הרקיע בקצה המזרחי או המערבי של השמים על הארץ ילך אדם ארבעה קילומטר. היות ועובדה ידועה היא שאדם צועד ארבעים קילומטר ליום יוצא מכך שהשמן שהשמש עוברת את עובי הרקיע עשירית משעות היום.

ד:
גם נאמר שבן-אדם (שצועד ארבעים קילומטר כל יום) חמישים שנה לעבור את עומקה של הארץ ועוד חמישים שנה לעבור את התהום שמתחת לארץ. עובדות קוסמולוגיות אלה מבוססות על ידי שלושה פסוקים מן המקרא. בישעיה מ כב האלוהים מתואר כ-"יֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ"; באיוב כב יד נאמר ש-"חוּג שָׁמַיִם יִתְהַלָּךְ"; ובמשלי ח כז מדובר ב-"שָׁמַיִם חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם". אם כן, יש שלושה חוגים (מעגלים) שמימיים" ארץ, שמים ותהום — בסדר הזה.

ה:
כעת בגמרא עוברים לנושא אחר: דרשה על גן העדן. לעץ החיים שהיה בתוך הגן היה גזע ברוחב 500 שנה! (במילים אחרות, בן-אדם שצועד ארבעים קילומטר ביום אחד היה סובב את הגזע בחמש מאות שנים.) בנוסף לכך, "כָּל פִּלוּג מֵי בְּרֵאשִׁית מִתְפַּלְּגִין מִתַּחְתָּיו". מבססים קביעה זו על ידי פסוק ג' במזמור א':

ו:
גם נאמר לנו ש-"עֵץ חַיִּים אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לַגַּן; הַגַּן אֶחָד מִשִּׁשִּׁים לְעֶדֶן". התורה מתארת גן בעדן. אם כן, היה אזור ששמו עדן ובתוכו היה גן שבתוכו היה עץ החיים.

ז:
"וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" [בראשית ב י]. נהר זה התפרד לארבעה נהרות שונים. בבראשית ב י-יד התורה מתארת את מיקומם הגיאוגרפי. נראה שמקובל היה שאחד מהם היה היאור (הנילוס) שזורם במצרים. אך מצרים, על אף האורך יוצא הדופן של היאור, קטנה יותר בהרבה מארץ כוש. (תוך כדי קריאה לא יכולתי להימנע מהמחשבה שהיה כאן אולי ניסיון לתאר את גודלה של יבשת אפריקה.)

ח:
פעמיים בכל יום אנחנו קוראים שמע. המילים המסיימות את הפרשה השניה של שמע הם "כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ" [דברים יא כא]. החכמים מפרשים מילים אלה כמלמדות שמשהו גדול או ארוך "כמה שנים שהשמים מעל לארץ". אותו משהו הוא מספר השנים שחיו שלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב. אברהם חי 175 שנה, אך עלינו להפחית מהן שלוש השנים הראשונות של חייו שבהן לא הכיר את האלוהים. אם כן יש לנו 172 שנה לאברהם, 180 שנה ליצחק וליעקב 148 שנה — בסך הכול 500 שנה. יוצא רפה ש-"השמים על הארץ" המרחק שבן-אדם היה עובר במשך 500 שנה (אם הוא צועד 40 קילומטר ביום).

ט:
שמא יהיה מועיל בשלב זה לסכם מה שלמדנו על איך החכמים הבינו את חלוקת היממה:

ביממה ארבעה חלקים:

1. השמש נוסעת בעובי הרקיע במזרח; אור השמש הולך וגדל כשהיא יוצאת מאזור זה; פרק זמן זה הוא מעלות השחר עד לזריחת החמה, ואורכו כפרק הזמן שבו אדם יצעד ארבעה קילומטר.
2. השמש יוצאת מעובי הרקיע; רגע זה נקרע זריחת החמה; כעת השמש נוסעת בכל רוחב הרקיע במשך שעות היום.
3. השמש נכנסת לעובי הרקיע בצדו המערבי (שקיעת החמה) שאור השמש מתחיל לעמעם; פרק זמן זה נקרא בין השמשות ואורכו כפרק הזמן שבו אדם יצעד ארבעה קילומטר.
4. השמש נוסעת תחת התהום ולפרק זמן זה קוראים לילה. בסוף הלילה השמש מגיעה עוד פעם לעובי הרקיע בצד המזרחי והתהליך חוזר על עצמו.