תלמודה של ארץ ישראל, מסכת ברכות: 0010

ומניין — איך יודעים? מה המקור למה שנטען?
מאי כדון — אז מה? מה התשובה הנכונה?
דלמא — מעשה שהיה. שלא כמו 'שמא' בבלי.

א:
אחרי היציאה לדיון על שני נושאים הקשורים עם סדרי תפילה, כפי שראינו בשיעור הקודם, כעת בגמרא חוזרים לנושא של הדיון: יום ולילה. הכותרת של מזמור כ"ב בספר תהילים היא כך:

הרבה דיו נשפכה במאמץ להבין את המשמעות של כותרות כזו. מה היא "איילת השחר"? אם כן, מה שנראה לי הוא כך:

חכמינו, כמובן, פרשו את הפסוק אחרת. לדוגמה, הרב אברהם בן-עזרא מפרש:

ב:
רבי חצנא טוען שמרגע היראות איילת השחר — תהי מה שתהי — עד לעלות השחר הוא הזמן שאדם צועד ארבעה מיל, פחות או יותר ארבעה קילומטרים. [ראו 0006.] יתר על כן, הוא טוען שמעלות השחר עד לזריחת החמה עוד ארבעה מיל. הוא מבסס את טענתו של העובדה שבסיפור על בריחת לוט מהעיר סדום הנדונה לכיליון [בראשית יט כג] כתוב בתורה כך:

במילים אחרות, לפי הגיונו של רבי חצנא, הם יצאו מסדום עם שחר (שהרי אדם הגון אינו נוסע בלילה!) והגיעו עד לעיר צוער עם זריחת השמש. המרחק בין סדום לבין צוער, שוב על פי רבי חצנא, הוא ארבעה מיל בערך.

ג:
אין רבי חצנא מגלה איך הוא יודע שהמרחק מסדום עד לצוער ארבעה קילומטר בערך. היום לארכאולוגים אין מושג איפה היתה העיר סדום, שלא לדבר על העיר צוער. מסתבר שלפני 1700 שנה מידע זה היה קיים (אפילו אם היה אגדי בלבד). החכמים טוענים שהעובדות נגד דעתו של רבי חצנא: המרחק בין סדום לבין צוער הרבה יותר גדול מארבעה קילומטרים בלבד! רבי זעירא מתרץ קושיה זו בטענה שהמלאך שהוציא את החבורה מסדום פינה לה את הדרך מאבנים, כך שיכלו לנוע במהירות.

ד:
בכל אופן, רבי חצנא סובר שהמעבר בין לילה ליום אינו רגעי בכלל: הוא הדרגתי. עד כמה הוא הדרגתי טעון בירור. בגמרא שואלים איך רבי חצנא יודע שפרק הזמן שמאיילת השחר עד לעלות השחר הוא כמו פרק הזמן שבו אדם צועד ארבעה מיל? האם יש לו בסיס מקראי למידע זה? התשובה, כנראה, טמונה באיך אדם מפרש את הכתוב. לא כתוב בתורה [בראשית יט טו] "כְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה" אלא "וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה". וי"ו החיבור מלמדת שיש עוד משהו שדומה לעלות השחר. פרק הזמן מעלות השחר עד לזריחת החמה הוא כמו פרק הזמן שבו אדם צועד ארבעה מיל; "וכמו" מלמדת שפרק הזמן מאיילת השחר עד לעלות השחר הוא פרק הזמן שבו אדם צועד ארבעה קילומטרים! וזה מה שהיה עלינו להוכיח.

ה:
כנראה, הניחו הבריות שהמונח "איילת השחר" הורה על כוכב כל שהוא שמבשר על עלות השחר. (כוכב הלכת נוגה נראה קצת לפני עלות השחר.) אולם, רבי יוסי אומר שלא כך יש להבין את הפסוק הראשון של מזמור כ"ב. איילת השחר אינה כוכב אלא סוג אחר של תופעה שמימית. לפעמים תופעה זו באה מוקדם יותר בלילה ולפעמים מאוחר יותר. אך היא נראית כשהלילה מתחיל את המעבר לאור יום.

ו:
בגמרא שואלים את רבי יוסי: אם אינה כוכב אז מה היא? הוא משיב שהאיילת השחר היא שתי קרני אור שעולות מתוך חשכת הרקיע במזרח. שתי קרנו אור אלה מבשרות את תחילת התהליך של הנסיגה של חשכת הלילה כשקרני השמש הולכות ומתגברות ומתחזקות כשהשמש מפלשת את דרכה מעלה לקראת האופק.

ז:
כעת בגמרא מביאים מעשה, שיחה שהתנהלה בין שני חכמים שחיו בשליש הראשון של המאה ה-3 לספה"נ. רבי חייא הגדול [ראה עליו ב-0001] ורבי שמעון בן חלפתא צועדים בבקעת ארבל בגליל המזרחי בשעות המוקדמות של הבוקר. נראה, אם כן, ששני החכמים הולכים מטבריה לציפורי. תוך כדי הליכה שמו לב לקרניים הראשונות של השחר שמאירות את פני הרקיע במזרח. רבי חייא מנצל את התופעה של אור הולך ומתגבר כדי להעביר שיעור (שמצוטט פעמים רבות, בדרך כלל ללא קשר למקור). הוא פונה לעמיתו ואומר,

גאולת ישראל העתידית לא תהיה הבזק רגעי של כבוד אלוהי שמשנה לעולמי עולמים את סדרי עולם. היא תהיה כמו המעבר מחשכת לילה לאור יום מזהיר: היא תתחיל עם הקרניים הראשונות של ישועה ולאט לאט אור הגאולה תתגבר ותתחזק עד שהעולם טובל באור שמש מזהיר.