תלמודה של ארץ ישראל, מסכת ברכות: 0009

תרין אמורין — שני אמוראים (אך לא ידוע מי מהם אמר מה)
מאן דאמר — מי שאמר
מה טעמא — מה הבסיס המקראי?

א:
בנקודה זו מפסיקים את הדיון בגמרא לגבי בין השמשות ועלות השחר ומכניסים דיון קצרצר לגבי סדרי תפילה! שני עניינים מטופלים בדיון הזה: תפילת העמידה וברכת כוהנים.

ב:
העובדה שמתפללים תפילת העמידה עם השוואת רגלים — שתי הרגלים צמודות זו לצד זו — היא עובדה מקובלת שאין עליה עוררין בגמרא. הנושא של הדיון הוא מדוע כך המצב? מה מקורו של מנהג זה, להתפלל תפילת העמידה ברגליים צמודות? (כמעט תמיד, כשהחכמים מדברים על 'תפילה' כוונתם לתפילת העמידה במיוחד, שאותה מתפללים שלוש פעמים ביום, לפעמים ארבע פעמים ולעיתים רחוקות חמש פעמים.)

ג:
שני חכמים דנים בראשית מנהג זה, רבי לוי ורבי סימון. (יש לשים לב לכך ששמו של רבי סימון אינו השם העברי שמעון אלא השם היווני סימון.) אחד משני חכמים אלה סובר שהמקור למנהג נמצא במנהגים ובנימוסים של בית המקדש, ואילו החכם האחר סובר שמקור המנהג בחיקוי של מלאכי השרת במרומים שאותם רואים כאילו שהם משרתים סביב כסא הכבוד לנצח נצחים.

ד:
התורה [שמות כ כג] מזהירה:

תהי הכוונה המקורית של הפסוק מה שתהיה, החכמים הבינו אותו באופן מילולי: הגישה למזבח הגדול שבעזרה — המזבח שעליו היו שורפים באש את הקרבנות — לא היתה במדרגות אלא בכבש. על הכוהנים היה לעלות בכבש בצעדים קטנים ולא בפסיעה גסה. כל צעד הביא את העקב של רגל אחת במקביל לבוהן של הרגל האחרת. אופן זה של הליכה, כשהרגלים צמודות פחות או יותר, נראה כאן כמקורו של המנהג להתפלל את תפילת העמידה ברגלים צמודות. עד עצם היום הזה כך פוסעים שלוש פסיעות אחורה בסיום התפילה — עקב בצד גודל. (ראה לדוגמה משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים קכ"ג, ס"ק י"ד.)

ה:
האמורא השני סובר שמקור המנהג בתיאור עמידתם של מלאכי השרת:

לפני שנבדוק את פשר הפסוק, אליבא דחכמים, שמא מן הראוי להסתכל בשמותיהם של כמה מן החכמים בקטעים אלה. כבר שמנו לה לכך שסימון הוא שם יווני. שמו של אביו של רבי חנינא גם הוא יווני: אנדריי. (אַנְדרוֹס ביוונית פירושו גבר, גיבור.) שמו של אביו של רבי שמואל עוד יותר מוזר: סוטר פירושו ביוונית גואל, מושיע, אך ייתכן שהיה קיצור של סוטר לתירוס, שפירושו ביוונית חומוס! בכל אופן, ההשפעה היוונית על תרבות השמות בארץ ישראל בתקופה זו ברורה מאוד.

ו:
כעת נחזור להסבר לגבי רגלם הישר של המלאכים. רבי שמואל בר-סוטר מפרש את חזונו של יחזקאל כך שהמלאכים הם בצורת אדם אך אין להם מפרקים ברגליהם (לא ברכיים ולא קרסוליים). בגמרא אומרים שהוא לומד את זה מפסוק אחר:

רבי שמואל מפרש את התיאור 'קאמיא' ['עומדים'] באופו מילולי: עומד ללא יכולת לזוז. כפי שעל המלאכים לעמוד ולשרת את האלהים כך על היהודי לעמוד בשקט, רגליים צמודות, כשהוא מתפלל תפילת העמידה. (רש"י, על דניאל ז טז חוזר על פירוש זה.)

ז:
כעת אנחנו באים לדיון הליטורגי השני. נושא הדיון הראשון היה תפילת העמידה; השני נוגע בברכת כוהנים. התורה [במדבר ו כג-כז] דורשת מהכוהנים לקורא לברכת האל על עם ישראל:

הכוהנים מקיימים מצוה זו כשהם עולים על הדוכן בכל יום במשך תפילת שחרית ומברכים ברכה משולשת זו. בימים שבהם מתפללים גם תפילת מוסף (שבתות, ימים טובים, ראשי חודשים) מקיימים מצוה זו גם בתפילות מוסף. בימי תענית גם בתפילת מנחה מקיימים אותה, וגם במשך תפילת נעילה ביום הכיפורים. או, לפחות, כך אמורים לקיים את המצווה. וכך אכן מקיימים אותה ברובה של ארץ ישראל היום. בתפוצות המנהג הוא לקיים את המצווה ביום טוב בלבד ובתפילת המוספים בלבד.

ח:
את הברכה מברכים במהלך חזרת הש"צ לפני הברכה האחרונה של שמונה-עשרה הברכות. רבי הונא אומר שתוך כדי כך שהכוהנים מברכים את הברכות על קהל המתפללים לומר בשקט פסוקים מן המקרא. במהלך תפילת שחרית קוראים ממזמור ק"ג פסוקים כ'-כ"ב. כשהכוהנים אומרים את הראשונה שלוש הברכות על המתפלל לומר

במהלך הברכה השניה עליו לומר

ובמהלך הברכה האחרונה עליו לומר

כשהכוהנים עולים לדוכן בתפילת המוספים פסוקים אחרים נאמרים [ממזמור קל"ד].

במהלך הברכה הראשונה על המתפלל לומר

במהלך הברכה השניה עליו לומר

ובמהלך הברכה השלישית עליו לומר

ט:
בימים שהכוהנים עולים לדוכן עוד פעמים (במנחה ובנעילה) יש להשתמש באותם הפסוקים: בתפילת המנחה הפסוקים באים ממזמור ק"ג ובתפילת הנעילה הפסוקים באים ממזמור קל"ד.

י:
אם מישהו יכול להסביר לי מה הקשר בין הקטע שלמדנו הפעם לבין הדיון שקדם לו אהיה אסיר תודה, כי לי אין מושג איך להסביר את הקשר!