sukkah-h044

בית המדרש הוירטואלי
של כנסת הרבנים בישראל

חוג לימוד משניות ע"ש יצחק רבין ז"ל

מסכת סוכה, פרק ה', משנה ד':
חֲסִידִים וְאַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה הָיוּ מְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם בַּאֲבוּקוֹת שֶׁל אוֹר שֶׁבִּידֵיהֶן, וְאוֹמְרִים לִפְנֵיהֶן דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת. וְהַלְוִיִּם בְּכִנּוֹרוֹת וּבִנְבָלִים וּבִמְצִלְתַּיִם וּבַחֲצוֹצְרוֹת וּבִכְלֵי שִׁיר בְּלֹא מִסְפָּר, עַל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת הַיּוֹרְדוֹת מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה עָשָׂר שִׁיר הַמַּעֲלוֹת שֶׁבַּתְּהִלִּים, שֶׁעֲלֵיהֶן לְוִיִּים עוֹמְדִין בִּכְלֵי שִׁיר וְאוֹמְרִים שִׁירָה. וְעָמְדוּ שְׁנֵי כֹהֲנִים בְּשַׁעַר הָעֶלְיוֹן שֶׁיּוֹרֵד מֵעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל לְעֶזְרַת נָשִׁים, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת בִּידֵיהֶן. קָרָא הַגֶּבֶר, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לְמַעְלָה עֲשִׂירִית, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הִגִּיעוּ לָעֲזָרָה, תָּקְעוּ וְהֵרִיעוּ וְתָקְעוּ. הָיוּ תוֹקְעִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִזְרָח. הִגִּיעוּ לְשַׁעַר הַיּוֹצֵא מִמִּזְרָח, הָפְכוּ פְנֵיהֶן לַמַּעֲרָב, וְאָמְרוּ, "אֲבוֹתֵינוּ שֶׁהָיוּ בַמָּקוֹם הַזֶּה אֲחוֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִים קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ; וְאָנוּ לְיָהּ עֵינֵינוּ". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָיוּ שׁוֹנִין וְאוֹמְרִין, "אָנוּ לְיָהּ, וּלְיָהּ עֵינֵינוּ".
הסברים:
א:
הגענו כעת לתיאור החגיגות שהיו המרכיב העיקרי של טקסי בית השואבה. לא בלבד שהוקמו גזוזטרות שמהן יכלו הנשים לצפות בחגיגות, כפי שכבר ראינו, אלא היו גם מוסיקה וריקודים. תזמורת הלויים שליוותה את עבודת הקורבנות מדי יום בבית המקדש [ראו תמיד פ"ג בשפה האנגלית] תרמה את המוסיקה.
ב:
משנתנו מרמזת על כמה פרטים שהרכיבו את החגיגות: אנשים היו רוקדים ועושים מעשי לולינות עם לפידים בוערים – ככול הנראה הם היו זורקים אותם באויר וחוזרים ותופסים אותם. התוספתא [סוכה פ"ד ה"ג] מביאה דוגמאות נופסות:
רבן שמעון בן גמליאל היה מרקד בשמנה אבוקות של אור ולא היה אחד מהן נוגע בארץ; וכשהוא משתחוה מניח אצבעו בארץ על גבי הרצפה שוחה ונושק וזוקף מיד. אמר רבי יהושע בן חנניא, "כל ימי שמחת בית השואבה לא היינו רואים שינה: משכימין אנו ל[קרבן] תמיד של שחר; משם לבית הכנסת; משם לבית המדרש; משם ל[קרבנות ה]מוספין; משם לאכילה ושתייה; ומשם לבית המדרש; משם ל[קרבן] תמיד של בין הערבים [מנחה]; משם לשמחת בית השואבה.
ככול הנראה, רבן שמעון בן גמליאל היה תומך את כל כובד משקלו על אצבע אחת, נושק לקרקע, ואז קופץ ומזדקף.
ג:
בתוספתא [סוכה פ"ד ה"ה] נותנים פרטים נוספים:
ולוים בכנורות ובנבלים וכל כלי שיר: מהן אומרים [מזמור קלד] "שיר המעלות, הנה ברכו וגו'". יש מהן שהיו אומרים "שאו ידיכם קדש וגו'". וכשנפטרין זה מזה היו אומרים, "יברכך ה' מציון וגו' וראה בנים וגו'".
כנראה שאחד המזמורים שהיו הלוים שרים היה מזמור קלד, שמתאים מאוד. היו חוזרים על הפסוק האחרון של המזמור ("יברכך ה' מציון עשה שמים וארץ") כאשר נפרדו מהחגיגות. מהמסופר בתוספתא נראה שמזמור אחר שהיו שרים היה מזמור קכח ה-ו:
יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ. שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל!
ד:
כל לילה של חגיגות הסתיים, כך נראה, בקריאת התרנגול בבוקרו של המחרת. עזרת הכוהנים היתה הרבה יותר גבוהה מעזרת הנשים שם החגיגות היו בעיצומן. היה שער מרהיב שהוביל מעזרת הכהנים, במורד חמש עשרה מדרגות, לעזרת הנשים. (אזור צר מאוד בכניסה לעזרת הכהנים סומן בקו מתוח על הארץ: זה היה המקום בו אנשי המעמד שיצגו את כל עם ישראל הורשו לעמוד ולראות בעבודת הקורבנות; הרצועה הצרה הזו נקראה עזרת ישראל.) בקו ישר דרך עזרת הנשים היה אדם מגיע לשער המזרחי המוביל אל מחוץ לאזור המקודש.
ה:
משנתנו מתארת כעת כיצד, עם קריאת הגבר (התרנגול), שני כוהנים מחצצרים היו עומדים בשער העליון, שהוביל מעזרת ישראל לעזרת הנשים, והם השמיעו תקיעה, תרועה, תקיעה. אז היו עושים דרכם במורד חמש עשרה המדרגות. כשהגיעו למדרגה העשירית שוב תקעו בחצוצרות, והמשיכו בדרכם לתוך עזרת הנשים, שם תקעו בחצוצרות בפעם השלישית. לאחר מכן המשיכו ישר בעזרת הנשים אל השער המזרחי שבקצהו הרחוק, כשכל הזמן הם תוקעים בחצוצרות. ודאי היתה זו דרך נהדרת לסיים את החגיגות!
ו:
בשער המזרחי הכהנים היו מסתובבים ופונים לכיוון ההיכל. ואז הם היו מצהירים: "אבותינו היו במקום הזה, אחוריהם אל היכל ה', ופניהם קדמה, והמה משתחוויתם קדמה, לשמש; ואנו, ליה עינינו." נראה שמטרת ההכרזה הזו היתה להזכיר לעם שהחגיגות היו דתיות בטבען ולא של חולין. ההצהרה שלהם כוללת איזכור שמופיע ביחזקאל ח טז-יח:
וַיָּבֵא אֹתִי אֶל חֲצַר בֵּית ה' הַפְּנִימִית, וְהִנֵּה פֶתַח הֵיכַל ה' בֵּין הָאוּלָם וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, כְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ; אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' וּפְנֵיהֶם קֵדְמָה, וְהֵמָּה מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה, לַשָּׁמֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֵלַי [אלוהים], "הֲרָאִיתָ בֶן אָדָם? הֲנָקֵל לְבֵית יְהוּדָה, מֵעֲשׂוֹת אֶת הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשׂוּ פֹה? כִּי מָלְאוּ אֶת הָאָרֶץ חָמָס וַיָּשֻׁבוּ לְהַכְעִיסֵנִי … לֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמֹל; וְקָרְאוּ בְאָזְנַי קוֹל גָּדוֹל וְלֹא אֶשְׁמַע אוֹתָם."

