sukkah-h031

א:
אם נבחן בזהירות את הפסוק מהתורה שמורה על מצות לולב (ארבעת המינים) נבחין במה שנראה כסתירה פנימית:

האם מקיימים את המצוה ביום הראשון בלבד או מהיום הראשון ובמהלך כל שבעת הימים?

ב:
החכמים שמו לב לאי ההתאמה בין הרישא — לקיחת הלולב ביום הראשון — לבין הסיפא — לשמוח שבעה ימים: בסיפא השמחה עם ארבעת המינים צריכה להיות "לפני ה' אלהיכם".

ג:
יתר-על-כן, בתחילת הפסוק נאמר שאת ארבעת המינים לוקחים "לכם". כבר ראינו שזה הובן כרומז על כך שעל כל אדם לקחת לולב משלו, מצוה אישית. שמחה "לפני ה' אלהיכם" הובן כהתיחסות לשמחה בבית המקדש. מדרש ההלכה, ספרא, על הפסוק הזה מנסח זאת בתמציתיות כך:

ובתלמוד של ארץ-ישראל [סוכה י"ז ע"ב] מבהירים שבמקור השתמשו בלולב כל שבעת הימים לא רק בבית המקדש, אלא בכל העיר ירושלים.

ד:
כך, כפי שמלמדת משנתנו, במקור המצוה של ארבעת המינים קוימה בירושלים כל שבעת ימי החג בעוד שבשאר חלקי ארץ-ישראל קימו את המצוה רק ביום הראשון של החג. הסידור הזה שונה במכוון על ידי רבן יוחנן בן-זכאי. (לסיפור חייו המפורט של החכם הזה ראו אבות 117 והשיעורים שאחריו.)

ה:
רבן יוחנן בן-זכאי היה המנהיג של 'סיעת השלום' במהלך המלחמה הגדולה ברומאים (66-70 לספירה) וידוע היטב הסיפור כיצד הוא הצליח לברוח מירושלים הנצורה ושיכנע את אספסינוס להרשות לו להקים מרכז לחכמים ביבנה. (יש היסטוריונים היום שסוברים שיבנה היתה מעין מחנה מעצר רומאי שם הם החזיקו ביהודים 'שמאלנים' הרחק מסכנה.) בסוף המלחמה ולאחר חורבן בית המקדש בירושלים בקיץ של שנת 70 לספירה, רבן יוחנן בן-זכאי היה לנשיא הסנהדרין, אף-על-פי שהוא לא היה מצאצאיו של הלל הזקן. ריב"ז הוכר כמנהיג העם היהודי והתקין כמה תקנות מרחיקות-לכת בהלכה בגלל אובדן בית המקדש. אחד השינויים האלה מצויין במשנתנו: יש להשתמש בלולב אפילו מחוץ לירושלים בכל שבעת ימי החג. (כפי שנראה בפרק הבא, זה לא מדויק, אבל נניח לזה לעת עתה.)

ו:
שינוי נוסף בהלכה שתיקן ריב"ז מצוינת גם היא במשנתנו: "יום הנף כלו אסור." לזה אין כל קשר לחג הסוכות, אלא דוקא לחג הפסח; כעת נסביר את משמעות הביטוי.

ז:
התורה [ויקרא כג ט-יד] אומרת:

הקטע הזה מופיע מיד אחרי מיסוד חג הפסח, כך מתחוור ש-"מחרת השבת" מתיחס לאחד הימים של חג הפסח. (הצדוקים, ומאוחר יותר הקראים, התעקשו שהכוונה היא ליום א' שבשבוע חג הפסח; הפרושים והמסורת הרבנית אחריהם סוברים שהכוונה ליום השני של החג, ט"ז בניסן, ה-'שבת' היא היום-טוב עצמו.)

ח:
לפיכך, הקציר לו מתכוונת התורה הוא קציר השעורים, שכבר מוכנה לקצירה בתקופה הזו של השנה. השעורה היתה מזון בסיסי בארץ-ישראל בעת העתיקה ובקטע הזה התורה דורשת מחווה סמלית של עומר אחד שיוגש — יונף — על ידי הכוהן הגדול בבית המקדש. עד שעומר השעורים הזה הונף בטקסיות בט"ז בניסן היה אסור לאכול מהתבואה החדשה. לפיכך, הנפת עומר השעורים היתה אות שניתן להשתמש בתבואה החדשה.

ט:
עם רדת חשכה במוצאי היום הראשון של חג הפסח, הכוהן הגדול, מלוה ברוב עם, היה יוצא לשדה שעורה עם מגל מיוחד. ביום שלפני חג הפסח נציגים של בית הדין קשרו אלומה בחוט, מוכנה לקצירה. אף על פי כן, הקצירה נעשתה בטקס רב, שמתואר לפרטיו בגמרא [מנחות ס"ה ע"א] כדו-שיח בין הכוהן הגדול והנוכחים.

השאלה האחרונה נשאלה ונענתה שלוש פעמים!

י:
בבוקר למחרת העומר שנקצר הונף על ידי הכוהן הגדול בבית המקדש והטקס הזה סימל שני דברים: הוא סימל שניתן להשתמש בתבואת השעורים החדשה בכל הארץ; והוא סימל שהחלה ספירת 49 הימים שמפרידים בין חג הפסח וחג השבועות.

יא:
עם חורבן בית המקדש כבר לא היה ניתן לקיים את הטקס. רבן יוחנן בן-זכאי קבע שלכן תבואת השעורה החדשה לא תאכל כל אותו היום ויהיה ניתן להשתמש בה רק מיום י"ז בניסן ואילך.

אם טרם עשיתם זאת, אנא לחצו על הקישורית הזו. תודה.

בהזדמנות זו ברצוני לאחל לכולם חתימה טובה וצום מועיל ביום הכיפורים.