sukkah-h030

י:
שלוש המשניות שהן הנושא של שיעור זה עוסקות למעשה באופן שבו אומרים את ההלל והן לאו דווקא מתמקדות בארבעת המינים (אותם מנענעים במהלך ההלל). בשיעור הקודם ראינו שבמהלך אמירת מזמור קיח (האחרון מששת המזמורים המרכיבים את ההלל) יש לנענע את הלולב בנקודות מסויימות: בפסוק א ובפסוקים כה ו-כט.

יא:
אולי יועיל אם נסקור כעת את האופן שבו אנו מקיימים היום את המנהג הזה של נענוע ארבעת המינים במהלך קריאת הלל.

לפני שמברכים על ההלל נוטלים את ארבעת המינים, אוחזים אותם כששורשיהם כלפי מטה, מלבד האתרוג שמוחזק כאשר החיבור שלו לעץ כלפי מעלה. כעת מברכים (בפעם הראשונה בה אנו משתמשים בארבעת המינים במהלך חג הסוכות אנו גם מברכים 'שהחיינו'). כעת, ומיד, הופכים את כיוון האתרוג כך ששורשיהם של כל ארבעת המינים מכוונים כלפי מטה. כעת מנענעים את הלולב על ידי הפניתם לכל אחד משישה כיוונים (מבלי להפנות את הגוף לאותם הכיוונים). הכיוונים הם לפנינו, לימיננו, לאחורינו, לשמאלינו, כלפי מעלה וכלפי מטה.

יב:
כאשר החזן מגיע לפסוק הראשון של מזמור קיח הוא מנענע את הלולב בששת הכיוונים הללו, כשכל כיוון מכוון כנגד מילה אחת של הפסוק. (שש מילים – פרוש הדבר השמטת שמו של הקב"ה כדי שלא לרמוז על כיוון מסויים לאל.) כל אחד ואחת מחברי הקהילה חוזרים כעת על מה שהחזן עשה זה עתה. החזן כעת אומר פסוק ב, ומנענע בשישה כיוונים. הקהל עונה על ידי חזרה אחריו על הפסוק הראשון ונענוע הלולב כמקודם. כשהחזן אומר פסוקים ג-ד אינו מנענע את הלולב, אך הקהל חוזר על הפסוק הראשון לאחר כל אחד מהפסוקים, ומנענע את הלולב כמקודם. [ראו שולחן ערוך, אורך חיים סימן תרנ"א סעיף ח'].

יג:
כשהחזן מגיע לפסוק כה הוא מנענע את הלולב כשהוא אומר "אנא ה' הושיע נא". שוב הוא אינו מנענע את הלולב כשהוא אומר את שמו של הקב"ה. פירוש הדבר שמאחר וישנן רק שלוש מילים הוא מקצה שני כיוונים לכל מילה. הקהילה כעת גם כן עושה כך, אחריו. כשהחזן אומר את המילים "אנא ה' הצליחה נא" אינו מנענע את לולבו — וגם הקהל אינו עושה כן.

יד:
כשהחזן מגיע לפסוק האחרון של המזמור הוא נוהג בדיוק כפי שנהג כשאמר את הפסוק הראשון — וגם הקהל עושה כן כשהוא חוזר עליו אחריו.

טז:
את הדיווח של רבי עקיבא במשנה ט יש להבין כמתיחס למה שתארנו בפיסקה יג לעיל, ולא לגבי כל ההלל. הסיפא של משנה ט מלמד שרצוי לקיים את המצוה של נטילת לולב בכל יום של חג הסוכות (מלבד יום השבת) במהלך תפילת שחרית, אך אם לא התאפשר הדבר , עדיין ניתן לעשות זאת בכל עת במהלך היום, עד סמוך לפני רדת החשיכה.

טז:
משנה י עוסקת ביהודי בוגר שלא אמר הלל יחד עם הקהל בבוקר ושאינו יכול – מפאת בורות – להוציא את עצמו ידי חובה. אם עליו לחזור, מילה במילה, אחרי עבד, אשה או ילד שיודעים לקרוא עבורו, הוא רשאי לעשות זאת , אך עליו להתבייש בכך. (העבד במשנתנו הוא, כמובן, עבד כנעני: דנו בכך פעמים רבות. ראו, לדוגמה, ברכות 133 — באנגלית.) אולם אם האדם שעוזר לו הוא בוגר אחר הוא יכול לענות על הקריאה בדיוק כפי שהיה עונה בבית הכנסת. על זה ראו את הפסקה הבאה.

יט:
כדי להבין את משניות י ו-יא עלינו להיות מודעים לאופן שבו אמרו את ההלל בארץ-ישראל בתקופת המשנה (וזה היה אופן שונה מאוד מהאופן שבו זה נעשה כיום). אחד מהקהל – על פי רוב החזן – היה אומר את כל ההלל בקול רם, על פי רוב בחצאי פסוקים. הקהל לא היה קורא אתו, אלא בכל חצי פסוק כשהחזן עוצר הם היו צועקים "הללויה!". כך עושים 123 פעמים במהלך אמירת סדר הלל (המסורת מיחסת את המספר לגילו של אהרון במותו, שהיה אחיו של משה והכהן הגדול הראשון של ישראל).

כ:
התפתח מנהג לחזור על פסוקים מסוימים במזמור קיח: מפסוק כא עד הסוף. משנה יא מלמדת שמאחר וזה היה תלוי במנהג המקום, אסור לחרוג ממנהג הקהילה באותו המקום. הוא הדין לגבי הברכות של ההלל בימי השנה שבהם אמירת ההלל היא עניין של מנהג, לא של הלכה.

כא:
בכל שנה שביעית האדמה בארץ-ישראל אינה מעובדת ומה שצומח מאליו בשדות ובפרדסים הוא הפקר ושייך לכול מי שרוצה לקחת את התוצרת (ולא לבעל השדה או הפרדס). כמו כן, אסור לסחור בתוצרת חקלאית במהלך השנה ההיא. לכן אתרוג שגדל בשנה ההיא, לא ניתן למכרו, אלא יש לתת אותו כמתנה גמורה או "מתנה על מנת להחזיר".

אם טרם עשיתם זאת, אנא לחצו על הקישורית הזו. תודה.