sukkah-h020

א:
המשנה הקודמת נחתמה בקביעה:

במילים אחרות, הדרישה לאכול בסוכה חל רק על ארוחות קבועות, ארוחות פורמליות; אינה חלה על חטיפים וכדומה. מכאן יוצא שארוחות פורמליות יש לאכול בסוכה, חטיפים וארוחות לא פורמליות אין צורך לאכול בסוכה.

ב:
משנתנו מרחיבה את הקביעה הזו ואת השלכותיה. מובאות שלוש דוגמאות מהחיים. ניסוח משנתנו יכולה ליצור רושם מוטעה שהמקרים של רבן יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל התרחשו בעת ובעונה אחת. קורות חייו של רבן יוחנן בן זכאי נכללו כשלמדנו מסכת אבות [אבות 121 והלאה], גם קורות חייו של רבן גמליאל נמצאים שם [אבות 129 וכו']. אומנם כן, רבן גמליאל היה בן תקופתו של רבן יוחנן בן זכאי אבל צעיר ממנו בהרבה. לכן עלינו להבין שמשנתנו עוסקת כאן בשני מקרים נפרדים. (תואר הכבוד 'רבן' סביר להניח שלא היה מיוחס לגמליאל במהלך חייו של יוחנן בן זכאי, מאחר והתואר מציין את הנשיאות של הסנהדרין.)

ג:
בשני המקרים אנו למדים שהוגש חטיף לכל אחד מהחכמים האלה, ובמקום לאכול את החטיף מחוץ לסוכה הם בקשו שהחטיף יוכנס לסוכה עבורם. במקרה הראשון מישהו – כנראה משרת – הביא תבשיל כדי שרבן יוחנן בן זכאי יוכל לטעום אותו. בהחלט יתכן שכל מה שהמשרת רצה הוא שרבן יוחנן בן זכאי יבדוק אם הוא מתובל די הצורך או טעימה דומה אחרת. בעוד שבהחלט מותר לו לטעום את התבשיל מחוץ לסוכה הוא העדיף לא לנצל את ה-'קולה' הזו והוא בחר לטעום את החטיף בתוך הסוכה.

ד:
המקרה השני עוסק ביורשו של רבן יוחנן בן זכאי כנשיא הסנהדרין, רבן גמליאל. (שני המקרים הללו התרחשו מתישהו במהלך המחצית השניה של המאה הראשונה לספירה, ולגבי המקרה השני כמעט בוודאות במהלך הרבע האחרון של המאה ההיא.) לרבן גמליאל הובא חטיף של שני תמרים [כותבות]. (לא ברור אם הדלי של מים היה לשתיה או לרחיצת ידיו – או שתיהם יחד.) גם רבן גמליאל בחר לאכול את התמרים בסוכתו אף על פי שהוא רשאי היה לאכול אותם מחוץ לסוכה. שני המקרים מראים ששני החכמים הללו בחרו לאכול הכול בסוכה, אפילו חטיפים שהיה ניתן לאכול בחוץ. (כיום מי שבוחר לעשות כך כדאי שיהיה בטוח בדעתו שהסיבה שבגללה הוא אוכל אפילו חטיפים בסוכה היא בגלל חיבתו למצוה; אחרת יהיה זה יוהרה, שחצנות, מעין "אני יותר מקפיד ממך" – וזה אסור.)

ב-סוכה 019 למדנו שהרב עובדיה מברטנורו מציין:

מרק לרמן כותב:

בית הכנסת שלי בעיר ניו-יורק מקים סוכה "קהילתית" שניתן להשתמש בה לארוחות ("אכילה ושתיה"), אבל היא אינה זמינה לשימוש במהלך הלילה ("שינה"), מאחר והסוכה נמצאת בחצר של בנין שמגודר ונעול משעות הערב. האם מדבריו של הרב עובדיה ניתן ללמוד שהסוכה של בית הכנסת שלי פסולה כי אינה ראויה "לעשות בה כל צרכיו", מאחר ואין מי שמותר לו לישון בתוך הסוכה?

אני משיב:

הסיבה שבגללה אף אחד אינו ישן בסוכה השיתופית היא כיון שאינה נגישה בקלות בלילה. כמדומני שאם מישהו היה צריך נואשות להשתמש בסוכה הזו לשינה, פרנסי הקהילה היו מוצאים איזושהי דרך לאפשר לו לעשות כן. אולם, כמדומני, רוב האנשים שמשתמשים בסוכה לאכילה ושתיה (כנראה רק לקידוש ביום טוב) אינם זקוקים לסוכה לשינה. מכל מקום, אם הסוכה סוכה כשרה היא כשרה גם לשינה, וזה כל מה שחשוב. המצוה היא על האנשים לקיים ולא על הסוכה! (מה גם שזה כשבע מאות שנה אפילו שומרי מצוות קפדניים אינם נוהגים לישון בסוכה.) ובכן, אינני רואה כל סיבה שבגללה לא ניתן להשתמש בסוכה שיתופית למטרות אכילה ושתיה, אף על פי שהיא אינה נגישה בקלות לשינה. אני מקווה שזה עוזר.