sukkah-h003

יג:
לאחר המבוא הארוך הזה אנחנו יכולים כעת לפנות למשנה הראשונה של המסכת. היא מתחלקת לשני סעיפים. הן בתלמוד הבבלי והן בתלמוד של ארץ-ישראל שני הסעיפים הללו מוצגים כשתי משניות נפרדות. הרישא של משנתנו עוסק בממדים המרביים והמזעריים של סוכה. הסיפא עוסק בשאלה מתי ניתן להקים סוכה. אי"ה, נלמד את הסיפא בשיעור הבא שלנו.

יד:
הרישא של משנתנו מורכב משני סעיפים. הסעיף הראשון עוסק בגובה המרבי של סוכה שמותר והסעיף השני עוסק בגובה המזערי הנדרש, ובדרישות לגבי הדפנות והסכך.

טו:
בסעיף הראשון מוצגות שתי דעות: זו של תנא קמא וזו של רבי יהודה. 'תנא קמא' הוא מונח טכני בארמית ומשתמשים בו כדי לבאר משנה (או ברייתא). פרושו 'התנא הראשון' או 'החכם הראשון'. כאשר מובאות דעותיהם של שני חכמים או יותר, אחד בעילום שם והאחר או האחרים מוזכרים בשמם, הראשון מכונה תנא קמא. במשנתנו החכם שעל דעתו חולק רבי יהודה נקרא תנא קמא, כיון שאין אנו יודעים מיהו. הסיבה מדוע אין אנחנו יודעים את שמו היא כיון שכאשר סודרה המשנה הוחלט, כדי להינע מהסברים מיותרים, שפסיקות המוצגות בעילום שם משקפות את הדעה שנתקבלה להלכה; אם דעה מיוחסת לחכם מסוים בשמו יש כאן אות לכך שדעתו נדחתה. הדעה שנדחתה בסעיפנו שייכת לרבי יהודה בר אילעאי.

טז:
גובה של עשרים אמות אכן גבוה! אמה במקור היתה האורך של הזרוע מקצות האצבעות ועד המרפק. למטרתנו אנו יכולים להעריך אורך כל אמה כשווה בערך ל-50 סנטימטרים. לפיכך 20 אמה הוא גובה של בערך 10 מטרים, גבוה יותר מבנין של שתי קומות! אין שום מקום בתורה שאפילו רומז שצריך להיות גבול לגובה הסוכה, לא מרבי ולא מזערי. כך שמקור ההגבלה הזו חייב להיות של החכמים — או ממסורת שהיא כל כך עתיקה עד שניתן לחשוב עליה כחלק מההסבר בעל פה שניתן בסיני — הלכה למשה מסיני.

יז:
אבל אפילו פסיקה שאינה מיוחסת למישהו חייבת שתהיה לה סיבה מסוג כלשהי. בגמרא מועלות שלוש הצעות. ההצעה הראשונה באה מהאמורא רבה. הוא אומר שמצות סוכה מוסברת בתורה כך:

כשהסכך שהוא היסוד ההכרחי של המצוה, כל כך גבוה מעל מי שיושב בסוכה, הוא כבר לא 'מודע' לכך שהוא יושב בסוכה! עיניו לא יראו את הסכך כחלק בלתי נפרד של הסוכה. לכן אל לסכך להיות גבוה יותר מ-20 אמות מעל לקרקע.

יח:
הצעה נוספת באה מרבי זירא. הוא מביא פסוק מישעיה שכבר הבאנו:

הרעיון המרכזי של הסכך הוא לספק מחסה וצל. כאשר הסכך כל כך גבוה מעל ליושבים בסוכה הם לא יושבים בצלו של הסכך אלא בצל דפנות הסוכה!

יט:
אמורא אחר, רבא, מביא הצעה שלישית. התורה אומרת

כאילו שהתורה אומרת, במהלך כל שבעת הימים הללו עזבו את מקום מגוריכם הקבוע וגורו במקום ארעי. אם ראש הסוכה הוא בגובה 20 אמות או פחות בני-אדם יכולים לחוש שהם במבנה ארעי, אך מבנה גבוה מזה נותן תחושה של קביעות.

כ:
ההסבר שרבא מביא בהחלט נראה משכנע. כאשר קוראים את הוראות התורה בזהירות ובתבונה בהחלט נראה שמטרתה של מצות סוכה היא לחזק את האמונה בקב"ה. בחברה שרובה חקלאי אין דבר שנותן תחושת ביטחון יותר מסדרה של קצירים מוצלחים. קציר השעורה בישראל העתיקה היה מוקדם באביב, בערך בתקופת חג הפסח. קציר החיטה היה מוקדם בקיץ, בערך בתקופת חג השבועות; אסיף הפירות והבציר היה בסוף הקיץ, תחילת הסתיו. כאשר האסיף הזה הוכנס פנימה, בערך בתקופת חג הסוכות, החקלאי העברי היה יכול להרגיש בטוח. הוא יהיה מסוגל להאכיל את משפחתו במהלך החורף שקרב ובא. זו היתה תקופת השנה בה היתה סכנה גדולה יותר שאדם יאמר בליבו

כך, מיד לאחר האסיף אנו מצווים לעזוב את בתינו הבטוחים ולגור במבנה ארעי, שם אנו נתונים לגחמות הטבע – די דומה למה שיעקב אמר לחותנו:

סוכה שגבוהה מ-20 אמה לא יכולה להיות מבנה ארעי ובהחלט תפספס את מטרת התרגיל.

המשך יבוא.