AZ-h074

א:
כדי להבין את משנתנו עלינו לזכור את שני הסוגים של יין נסך שהזכרנו מדי פעם. בתקופת התנאים והאמוראים יין נסך של ממש הוא יין שידוע ששימש באופן זה או אחר בטקסי פולחן של ע"ז (או שניתן להניח שכך הוא מעבר לכל ספק סביר). יין ששייך למי שאינם יהודים (או שמי שאינם יהודים נגעו בו) אבל ידוע שהם לא השתמשו בו למטרות של ע"ז (או שאפשר להניח כך בביטחה) מכונה סתם יינם.

ב:
אסור להנות בכל צורה ואופן מיין נסך; למדנו זאת במשניות רבות שלמדנו במסכת זו. בעוד שהחכמים אסרו על יהודים לשתות סתם יינם, הם לא החמירו כל כך בעניין של הנאה (הפקת רווח) ממנו.

ג:
משנתנו מתארת מצב שבו יין של לא-יהודים נפל (או נשפך) לתוך הבור בגתו של יהודי. ב- ע"ז 057 תיארתי את המבנה הפיזי של הגת:

הענבים שנבצרו הושלכו לגת. הגת היתה בריכה או בור מסוידים. על-פי רוב, הם נחצבו מתוך סלע קרקע במיוחד למטרה זו. בגת דרכו את הענבים כדי לסחוט מהם את המיץ. מדי פעם מישהו היה מעביר חלק מהענבים הדרוכים ל-"תפוח" (עֲרֵמָה) של ענבים מעוכים שממוקמת בקצה המרוחק של הגת. משם תעלה הובילה לבריכה שניה שנקראית הבור. הבור היה תמיד נמוך מהגת כדי שהמיץ שנזל מהענבים הדרוכים שב-"תפוח" יוכל לזרום במורדה ולהיאגר בבור.

(ב-שיעור המקורי יש תמונה של גת עתיקה.)

ד:
למדנו פעמים רבות מאוד שכאשר במשנה מופיעה הוראה עלומת-שם (סתם משנה) ואחריה הוראה המיוחסת לחכם בנקוב שם, מטרת המבנה הזה היא להודיע לנו שהלכה כסתם משנה (לפי דעת רוב החכמים). ואולם, לא כך המקרה במשנתנו. בגמרא [ע"ז ע"ד ע"א] מבהירים שתנא קמא מתיחס למצב שבו ברור שהיין שנשפך אל תוך הבור הוא יין נסך, בעוד שרבן שמעון בן גמליאל מתיחס למצב שבו היין שנשפך הוא סתם יינם.

ה:
לפיכך, אם סתם יינם מתערבב ביין כשר אין איסור להנות ממנו (אף על פי שאסור לצרוך אותו). הקביעה הזו חלה לא רק על הגת הפתוחה אלא גם על חביות יין שהתערבבו ולא ניתן להבחין בין החביות המכילות יין כשר לבין אלו המכילות סתם יינם.

ו:
ובכן, אם סתם יינם התערבב ביין כשר, יהודים אינם רשאים לשתות אותו אך הבעלים לא איבדו את כל ערך המוצר שלהם. הם רשאים ליהנות ממנו על ידי מכירת כל היין שבגת (עם החביות שהתערבבו) ללא-יהודי. ואולם, עליהם לנכות מהמחיר המוסכם את הערך של סתם יינם המעורב.

ב- ע"ז 071, בשאלות ותשובות, השבתי למסר של אורן שטייניץ, שהביא מתשובה של הרב ישראל זילברמן. הרב זילברמן כתב שהיום מותר לצרוך סתם יינם למטרות חולין אבל עדיין יש להשתמש ביין כשר בקיום מצוה כמו קידוש או הבדלה. אני כתבתי:

באמת שאינני מבין מכל עניין הפסיכולוגי שבשימוש ביינות כשרים לטקסים דתיים. או שמשהו מותר או שהוא אסור. אם סתם יינם מותר אז הוא מותר גם לקידוש ולהבדלה; אם הוא אסור , הוא אסור לשימוש חולין גם כן.

מיכאל לוין אינו מסכים:

אינני בטוח שאני מסכים עם תשובתך, והנה הסיבה: בטקסים דתיים, כמו קידוש והבדלה, יתכן ויהיו לך אורחים שרואים את הענין יותר בחומרה ממך. כך שאפילו אם אינך מגביל את עצמך ליין כשר באופן כללי, יתכן ותרצה לעשות כן לקידוש והבדלה מתוך כבוד לרגישותם של אחרים.

אני משיב:

במילים אחרות המארח מכיר בכשרות דעתם של אורחיו. אם כן, כיצד הוא יכול להתיר לעצמו את הדעה המקלה? שוב, אני חוזר ואומר: או שמשהו מותר או שהוא אסור. במצבים רגילים ההלכה אינה מכירה במצב שבו משהו מותר לי אבל אסור לך. אם המארח, בדוגמה של מיכאל, באמת מאמין שסתם יינם מותר, הוא היה יכול להשתמש בו בעצמו ובה בעת לספק יין כשר לרגישות של אורחיו. אבל זה לא מה שהרב זילברמן פוסק. הוא דורש יין כשר לכולם לטקסים האלו "מטעמים פסיכולוגיים". עלי להניח שכוונתו היתה שזה "נחמד" להשתמש ביין כשר לקיום מצוה. אינני מבין את סוג הפסיכולוגיה הזה. ישנם מצבים בהם היהדות הקונסרבטיבית מכירה בשתי אופציות מקובלות: אבל זה לא מה שהרב זילברמן אומר. הוא דורש אך ורק יין כשר למטרות פולחן "מטעמים פסיכולוגיים". אינני מבין את הטיעון ההלכתי שלו.