AZ-h069

א:
משנתנו עוסקת בשלושה מצבים שונים. (המצבים האלו נדונים בגמרא כמשניות נפרדות.) המצב הראשון הוא מצב שבו לא-יהודי רוצה לתת כשכר לפועליו היהודיים יין במקום כסף מזומן. המצב השני הוא כאשר יהודי מתמקח עם לקוח לא-יהודי על מחיר היין שעומד למכירה. והמצב השלישי הוא כשלא-יהודי מוזג יין לכוסו של יהודי. לאחר שלושת המצבים האלו מופיע כלל העוסק בנוזלים.

ב:
במצב הראשון עלינו לדמיין שמספר יהודים עבדו אצל מעסיק לא-יהודי. המעסיק, במקום לתת לשלם להם משכורת בכסף, נותן להם חבית של יין (שהוא, כמובן, יין נסך). מצב כזה לא צריך להפתיע אותנו מאחר ובימי קדם שכר חליפין היה מקובל יותר משכר תמורת כסף ולפעמים אפילו ציפו שכך יהיה התשלום. במצב הזה הבעיה של היהודים היא, כמובן, שמאחר והיין הוא יין נסך בשבילם הוא חסר ערך. משנתנו פוסקת שאם הם מביעים התנגדות להסדר הזה לפני שיש להם חזקה על היין הם רשאים לדרוש תשלום במזומנים ולא בדבר שווה ערך. ואולם, אם מסיבה כלשהי הם קיבלו בעלות על היין לפני שהבינו את טעותם הם איבדו את שכרם; וזאת כי אסור להם ליהנות מיין נסך וברגע שהם מקבלים בעלות על היין הוא רכושם מבחינת ההלכה. מאחר ויין הנסך כעת שייך להם הם אינם יכולים לשלוח אותו חזרה למעסיק כדי לקבל בתמורה כסף, מפני שתוך כך הם יהנו מהיין האסור. (זו דוגמה נוספת לעובדה שהאחריות כולה נופלת על כתפיו של היהודי והלא-יהודי אינו מעורב בכל צורה ואופן בעניין הזה.)

ג:
המצב השני דומה לראשון באופן עקרוני אף-על-פי שהוא שונה בפרטיו. אם לקוח לא-יהודי מסכים עם סוחר יין יהודי על המחיר לכמות יין שהוא חפץ לקנות והיהודי מודד את כמות היין בשביל הנוכרי, היהודי רשאי כעת לקבל תשלום, מאחר והמכירה למעשה בעלת תוקף מהרגע שהנוכרי הסכים למחיר: היהודי יכול לקבל תשלום כי כאשר הם סגרו עיסקה היין היה כשר. אבל, אם הסוחר היהודי מדד את כמות היין לפני שהסכימו על המחיר אינו רשאי לקבל תשלום מאחר והיין היה ליין נסך מהרגע שהוא עובר לרשותו של הנוכרי. (גם כאן יש דוגמה לכך שהאחריות כולה היא של היהודי והלא-יהודי אינו מעורב בכל צורה ואופן.)

ד:
המצב הבא דומה. במצב הזה הסוחר היהודי מודד כמות של יין בשביל לקוח לא-יהודי והוא משתמש במשפך כדי למזוג את היין מהחבית לכלי של הנוכרי. הפסיקה היא שאם נותרה במשפך עקבת יין (טיפות) ואז סוחר היין היהודי משתמש באותו המשפך כדי למזוג יין ללקוח יהודי היין שנמכר ללקוח היהודי היה ליין נסך!

ה:
כדי להבין את הפסיקה הזו עלינו לזכור משהו שלמדנו (בשפה האנגלית) ב-מסכת ידים (פרק ד', משנה ז'). הנה מה שכתבתי בזמנו:

כך שבמצב המתואר במשנתנו זרם היין מחבר את המשפך ליין שבבקבוקו של הנוכרי – כעת יין נסך – כך ששיריים של יין במשפך גם הם כעת יין נסך. כשסוחר היין חסר המזל משתמש באותו המשפך כדי למדוד יין ללקוח יהודי שיירי היין שבמשפך הופכים את היין שנמדד בשביל היהודי ליין נסך.

ו:
ההסבר שלנו למצב השלישי גם מסביר את הכלל שבסיפא של משנתנו.

ודאי תזכרו שב-ע"ז 067 השיבותי לישראל מן בקשר לטענה שלו שהלכות יין נסך משפילים לא-יהודים. הזמנתי את המשתתפים להעיר הערות גם כן. הנה הודעה בעניין שנשלחה אלי על ידי רונן לאוטמן:

הייתי רוצה להוסיף לדיון על יהודים שנזהרים באופן מיוחד בקשר ליין שלהם.

ישראל מן כתב: "דמיינו שארגון של גויים היה מוציא חוברת מודפסת שמכילה את מצוות ע"ז עם רק הבדל אחד, והוא החלפה של המילה גוי או נוכרי עם המילה יהודי וההפך. היינו זועקים געוואלט! אנטישמים!"

אינני חושב שזה המקרה. ישנם הרבה קבוצות ששומרות על דברים שיקרים להם בלי לעורר שערוריה. לדוגמה, הנוצרים הקתולים מאמינים במושג של המרה (האמונה שהלחם והיין בסעודת הקודש נעשים באמת לבשרו ודמו של ישו), בעוד שהפרוטסטנטים אינם מחזיקים באמונה זו. הקתולים פסקו שלמי שאינם קתולים אסור להקריב את קורבן המיסה הקתולית, וששום קתולי לא יקריב קורבן מיסה שלא עבר את ההמרה הזו. אם כומר קתולי היה מזהיר את צאן מרעיתו מלאכול רקיקים שהופצו על ידי יהודים או פרוטסטנטים למטרות דת, לא תהיה זעקה גדולה של "אנטישמיות!"

אני משיב:

לי נראה שהדוגמה של רונן הולמת מאוד כי היא מחזירה את הדיון לתחום של קיום מצוות דת.