AZ-h063

א:
פרק ה' ממשיך לעסוק בפרטי הפרטים של הלכות יין נסך. בעוד שלנו זה עלול להראות כדבר שולי, ברור שזה היה עניין של חשיבות חברתית וכלכלית רבה ליהודים שחיו בחברה המעורבת בארץ-ישראל בתקופת חכמי המשנה והתלמוד.

ב:
כרגיל, כאשר אנחנו מציבים את הנושא הנכון לפועל שבמשנה אנחנו יכולים להבין אותה בקלות. ודאי תזכרו שאסור ליהודים להנות בשום צורה ואופן מיין נסך – לא רק שאסור לשתות יין נסך אלא גם אסור להשתמש בו או להפיק ממנו רווח. משנתנו עוסקת במצב שבו נוכרי מעסיק יהודי. אם היהודי נדרש לעבוד עם יין נסך (למלא בקבוקים, להעביר את היין ממקום למקום – כל סוג של פעולה הכרוכה במגע ישיר עם יין נסך) הוא אינו רשאי לגבות את שכרו: מפני שבכך הוא יהנה מיין נסך.

ג:
ואולם, אם היהודי מועסק כדי לעשות מטלות אחרות שמן הסתם לא יכללו מגע עם יין נסך, הוא רשאי לגבות את שכרו אפילו עם בדרך אגב הוא נדרש להזיז בקבוקים או קנקנים של יין ממקום למקום. הקטע בתוספתא [ע"ז פ"ח ה"ד] עוזר להסביר את העניין הזה:

בתקופת התלמוד רוב הפועלים נשכרו לעבודת יום והם ציפו לקבל את שכר עבודתם בסוף היום (אפילו אם הם נשכרו מחדש להמשיך את המלאכה למחרת). הן במשנה והן בתוספתא מסבירים שהפועל היהודי אינו רשאי לגבות שכר עבור עבודה הכרוכה בפעילות שאסורה מבחינה הלכתית. כעת התוספתא ממשיכה:

הקטע הזה מבהיר את מה שלא ברור במשנתנו. פועל יהודי נשכר כדי לבצע מטלות עבור מעסיקו הלא-יהודי שהוא (היהודי) יודע שהן מותרות מבחינה הלכתית. ואולם, ממש לקראת סוף היום המעסיק אומר לו לעשות משהו שכיהודי אסור לו לעשות. אין בדרישה כדי למנוע מהיהודי לגבות את שכרו עבור יום העבודה.

ד:
בגמרא [ע"ז ס"ה ע"א] מביאים ברייתא שמבהירה את הסעיף השני של משנתנו (דהיינו מצב שבו פועל יהודי מוצא שהוא נדרש בדרך אגב לעשות פעולה שאסורה מבחינה הלכתית).

שני מצבים מוצגים בבריתא זו. במצב הראשון היהודי נשכר כדי להעביר מאה חביות וישלמו לו מאה פרוטות עבור מאמציו. במילים אחרות, הוא יקבל סכום אחד על כל העבודה. אם יתגלה שבכל החביות יש שמן אך בחבית אחת יש יין נסך, כל סכום שכרו אסור לו. במצב השני הפועל היהודי נשכר כדי לעבוד בקבלנות. עליו להעביר מאה חביות וישלמו לו פרוטה אחת עבור כל חבית שיעביר. במקרה כזה אם ימצא שאחת החביות מכילה יין נסך הוא יכול לקבל את שכרו (ועליו להשמיד את החלק מהסכום ביחס השווה למלאכה האסורה שעשה).

ה:
החלק השני של משנתנו כעת פשוט יותר להבנה. אם הנוכרי שוכר מהקבלן היהודי חמור ומסתבר שהחמור שימש באופן מיוחד להעברת חביות של יין נסך על היהודי לוותר על התשלום המגיע לו. ואולם, יתכן והעיסקה היתה שהנוכרי שכר את החמור כדי לרכב עליו ממקום אחד למשנהו. במקרה כזה, אם יתברר שהנוכרי לקח אתו את בקבוק היין שלו (שהוא, כמובן, יין נסך) הקבלן היהודי רשאי לגבות את שכרו.

ב-ע"ז 059 למדנו:

שרי פיימן שואלת:

איך ידעו אם השכן במצב של טומאה?

אני משיב:

אני מניח שידעו דברים כאלו מעדי ראיה או שהדבר נגלה באקראי. במילים אחרות: אל לנו להבין את משנתנו שהיא יוצאת מתוך הנחה שמצב הטומאה או הטהרה היה ידוע; משנתנו מתיחסת למצב שבו הדבר נודע. הבה ניקח את הדוגמה הפשוטה ביותר: רואים אופה שלש בצק מבלי לרחוץ את ידיו קודם לכן. כפי שלמדנו במסכת ידים, ידיו טמאות והטומאה הזו עוברת לבצק (ועל ידי סוג של תגובת שרשרת מהבצק לככר, מהככר לחנווני שבחנות, מהחנווני ללקוח – וכך הלאה).