AZ-h059

ה:
שני הסעיפים האחרונים של משנתנו אינם עוסקים בנוכרים אלא ביהודים. הם עוסקים ביהודים שעובדים בתעשית המזון של ארץ-ישראל אך אינם מקפידים על הלכות טומאה וטהרה. בני-אדם כאלה עושים שמות בטהרת התרומות והמעשרות לכוהנים וללויים.

ו:
הסברנו את מערכת התרומות והמעשרות בהזדמנויות רבות: הנה סיכום קצר וקולע:

כל חקלאי בארץ-ישראל היה חייב להפריש 'מסים' מסויימים מתוצרתו. הראשון היה ה-'תרומה'. התרומה נתנה לכהן כלשהו לפי בחירתו של החקלאי.

• תרומה גדולה היתה מורכבת מחלק מהתוצרת שעל כמותה החליט החקלאי. לפי לשון החוק בתורה כל כמות של תוצרת מספיקה (אפילו שיבולת אחת). ואולם, תקנת החכמים נתנה לחקלאי שלוש דעות מעשיות: חלק אחד מארבעים מתוצרתו (לנותנים בעין יפה ובנדיבות), חלק אחד מחמישים (לחקלאי הממוצע) או חלק אחד משישים (לנותנים בעין רעה, לקמצנים).
• תרומת מעשר היתה מורכבת מ-10 אחוזים של המעשר שניתן ללוי; את התרומה הזו הלוי היה מפריש כדי לתת לכהן (כל כהן, לפי בחירתו).
• מלבד התרומה (שהסתכמה בחלק שבין 1.7% לבין 2.5% מהתוצרת), החקלאי היה חייב לתת גם מעשר, 10% מהתוצרת, ללוי שהוא בוחר בו (מהמעשר הזה, כפי שכבר הזכרנו, הלוי נותן לכהן חלק שהוא 10% ממה שקיבל).
• לאחר שהחקלאי הפריש את התרומה ואת המעשר (הראשון), הוא היה צריך לנכות עוד 10% ממה שנשאר. את המעשר (השני) הזה היו לוקחים לירושלים ושם משתמשים בו. ואולם, בשנה השלישית והשישית בכל מחזור שמיטה של שבע שנים, במקום לקחת את המעשר השני לירושלים החקלאי היה נותן אותו לעניים.

ז:
הסיבה מדוע אסור לעבוד (עם מוצרי מזון) עם בני אדם כאלה היא כי אנחנו מוזהרים שלא לעודד חוטאים לדבר עברה. ההפך הוא הנכון, יש חובה לעודד אותם להתרחק מדבר עברה. ידועה היטב האימרה של חכמים במקרים כאלו:

הנזיר הוא אדם שנדר נדר התנזרות. (הפרטים הבסיסיים ניתנים בתורה [במדבר ו א-ו].) בכל תרבות יש בני אדם שמרגישים שעליהם למנוע מעצמם חלק מהדברים הטובים בחיים: רכוש, חברה, מין וכדומה. נזירות נוצרית של ימי הביניים היא דוגמה טובה, שבה בני אדם נדרו נדרים של 'דלות, צניעות וציות'- במילים אחרות, הם נשבעו לשלול מעצמם רכוש פרטי, יחסי מין ושיפוט עצמי. ואולם, בהתניה של התורה אנו מוצאים שההגבלות כבר 'מובנות' בפנים. הנזיר רשאי למנוע מעצמו רק שלושה דברים (צריכת אלכוהול, גזיזת השיער ומגע עם המת) ורק לתקופת זמן מוגבלת. כשהזמן נגמר הנדר נשלם. פרוש הפתגם של החכמים הוא שכשם שאנחנו מזהירים את הנזיר להתרחק מהכרם כדי שלא יתפתה להפר את נדרו, כך עלינו להיזהר מאוד מלעזור לעוברי עברה אפילו שלא במתכוון.

ח:
הגמרא [ע"ז נ"ח ע"ב] מסבירה שהחביות שמותר לשאת עם יהודי כזה אל הגת וממנה הן חביות ריקות. במקרה של הנחתום (האופה), מותר לעזור לו להעביר את ככרות הלחם מהמאפיה לחנות שם יימכרו שהרי הנזק כבר נעשה: הלחם כבר טמא וכבר אין דרך לטהר אותו כעת.

בעניין –ע"ז 056 אברהם ארביב כותב:

היה נדמה לי שהדיון במשנה שבשיעור לא הסתיים. המשפט האחרון "אף אנו מחזיקין… " נשאר קצת סתום.

אני משיב:

אם ההסבר אינו ברור דיו אנא קבל את התנצלותי. ודאי תזכרו שלחכמים ברומא היה ויכוח עם כמרים מקומיים. הם שאלו מדוע אלוהי ישראל אינו משמיד את העצמים להם סוגדים עובדי עבודה זרה אם הוא מתנגד לה כל כך. התשובה היתה שעצמים כמו השמש, הירח ושאר הגופים השמימיים מועילים לאנושות. הכמרים השיבו, באופן הגיוני, שלפי הטיעון הזה על האלוהים להשמיד את כל עצמים המשמשים לעבודה זרה שאינם מועילים לאנושות. התשובה של החכמים היא שהתוצאה של השמדה סלקטיבית כזו תהיה שעובדי האלילים יצביעו על העצמים שלא הושמדו ויאמרו שעצם הישרדותם מוכיחה את אלוהותם. אני מקווה שזה מבהיר את הטיעון של החכמים.

בשיעור הקודם ציינו שהחכמים שינו את דעתם בנושא מתי מיץ של ענבים הופך ליין נסך. אמנון רונאל כותב:

ההסבר של שינוי דעת החכמים נשמע מאוד מפותל באוזניי, שתחילה חשבו לפי משנה ט' ואח"כ החליטו לפי משנה ח'. גם ההקבלה של "עם הגוי" ל"עם ישראל שעושה בטומאה" אינה מצביעה על בעלות, לדעתי, אלא על עבודה משותפת. אני חושב שהנימוק להתיר דריכה עם גוי, אך לאסור בציר ונגיעה במיץ שבבור, עשוי לנבוע מכך שבעת הדריכה המשותפת אפשר לפקח על מעשי הגוי, אבל בעת הבציר או בחשכת הבור ייתכן שיוחדר או יעורב בחשאי "משהו רע" אל הפרי או המיץ (הרעלה הייתה אז אמצעי נפוץ להחלפת שליטים רומאיים).