AZ-h058

א:
במשנתנו שלושה סעיפים. הסעיף הראשון עוסק ביהודים שעובדים ביקב יחד עם נוכרים; הסעיף הזה הוא המשך של המשנה הקודמת. (ואומנם, בתלמוד הבבלי מתיחסים למשניות ח' ו-ט' כאל משנה אחת.) הסעיף השני והסעיף השלישי של משנתנו עוסקים ביהודים שעובדים עם מוצרי מזון מסויימים יחד עם יהודים אחרים שבמקרה נמצאים במצב של טומאה.

ב:
בגמרא [ע"ז נ"ה ע"ב] מסבירים שברישא של משנתנו עוסקים בעבודה ביקב שבבעלות נוכרי. יקל עלינו להבין את הסעיף הזה אם נטפל במרכיביו מהסוף להתחלה.

ג:
פועל יהודי אינו רשאי לעזור בבציר הענבים בכרם ששייך לנוכרי. הסיבה קשורה ליין נסך. בעל הכרם הוא נוכרי, כך שהיהודי יפיק את הענבים בסלים ששייכים לנוכרי. בעשותו כך הוא למעשה מטמא תוצרת של ארץ ישראל וזה עושה אותו למעין שותף לחילול מזון שאחרת היו יכולים יהודים שומרי מצוות לאכול. (דנו בנושא טומאה וטהרה פעמים רבות; ראו במיוחד את לימודנו (באנגלית) ב- מסכת ידים. הפרטים אינם רלוונטיים ללימודנו כעת.)

ד:
בגמרא מציינים שנראה כאילו משנתנו סותרת את הנרמז במשנה הקודמת. במשנה ח' למדנו ש-

הסברנו בשיעור הקודם שכל עוד הענבים בגת ששם דורכים אותם והמיץ טרם הגיע לבור הם לא יכולים להפוך ליין נסך אם נוכרי נוגע בהם. בגמרא [ע"ז נ"ה ע"ב] רב הונה מסביר שהסתירה לכאורה, נובעת מהעובדה שהחכמים שקלו מחדש את דעתם: משנתנו, הוא אומר, משקפת את הדעה הקודמת שהוחלפה בזו הנרמזת במשנה ח'.

ההגיון מתבהר מהמשך משנתנו:

אם נאסר עלינו לבצור ענבים יחד עם יהודי שאינו שומר על דיני טומאה וטהרה, קל וחומר שאסור לנו לעבוד עם גוי (שברור שאינו מקיים את הדינים הללו). ואולם, ההלכה אינה לפי הנאמר במשנתנו, אלא לפי מה שנאמר במשנה הקודמת; שכן המיץ מהענבים יכול להפוך ליין נסך רק מהרגע שהוא מגיע לבור ולא לפני כן.

המשך יבוא.

ב-ע"ז 054 למדנו על דעתם של החכמים על האפשרות שגוי יבטל את הקדושה של אלילו. בין היתר קראנו: רָקַק [הגוי] בְּפָנֶיה [בפני הפסל], הִשְׁתִּין בְּפָנֶיהָ, גֵּרְרָהּ, וְזָרַק בָּהּ אֶת הַצּוֹאָה – הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ בְּטֵלָה.

דניאל קירק כותב:

האם חז"ל לא ידעו שיש אליל אחד שעבודתו היתה בפעולות מלוכלכות כאלו – בעל פעור? רש"י מעיר על במדבר כה ג: ויצמד ישראל לבעל פעור: פעור נקרא כך על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו.

התלמוד [סנהדרין ס"ד ע"א]:

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בגויה אחת שהיתה חולה ביותר. אמרה אם תעמוד ההיא אשה [אני] מחוליה תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה [החלימה] והלכה לכל עבודה זרה שבעולם. כיון שהגיע לפעור שאלה לכומרים" "במה עובדין לזו?" אמרו לה: "אוכלין תרדין ושותין שכר ומתריזין בפניה."

המשפט האחרון הוא לשון נקיה, הלא כן? יתכן והאליל-שיש-לבטלו שבמשנתנו יכול היה להיות בעל פעור, ואם כן בנקיטת צעדים כאלו מי-שרוצה-לבטל נמצא מכבד אותו במקום לחלל אותו. בגמרא ממשיכים לספר כיצד רב מנשה זרק אבן על אליל כמחווה של חילול ואז הוא למד שהאליל הוא מרקוליס וכפי שלמדנו עבודתו היא דווקא בזריקת אבנים. לבסוף, שאלתי היא: האם המשנה שוללת את הדרכים האלו לביטול אליל כיון שיתכן והם אמצעי לעבודתו? אם כן, אולי יש נקודה של מוסר שיש להעביר שאפילו בעקירת רוע בסיסי כמו ע"ז, עלינו להיזהר מללכלך את עצמנו על ידי כך שניקח על עצמנו את ביזיונו.

אני משיב:

ההסבר שדניאל מציע, כפי שהוסבר ב-ע"ז 054, אינו ההסבר שמציעים בגמרא. אך דניאל מציע כאן תובנה מרתקת. כן, החכמים סברו שעבודתו של האל המואבי בעל פעור היתה על ידי צואה – עד כמה שזה נראה לנו היום כבלתי יאומן. כך שתובנתו של דניאל אינה כל כך מרחיקת לכת. ואולם, עלינו לזכור שחוקרים מודרניים אינם בטוחים שאפשר לזהות את "בעל פעור" המקראי כאל נפרד. יש הסוברים שהמונח פשוט מתיחס לפסל של הבעל שהיה על פסגת הר פעור – ואנו יודעים שעבדו את האל הכנעני בעל על פסגות הרים. אחרים (באופן די מפוקפק, לדעתי) מזהים את פעור עם אל השמש השמי שמש. דעה שלישית היא שהמילה העברית 'פעור' מייצגת את 'פי-חור' המצרי ולפיכך 'פעור' הוא ייצוג של האל המצרי חורוס. בין אם הזיהויים האלו תקפים ובין אם לאו, זה בהחלט מרמז על כך שהחכמים דאגו יותר למניע הרגשי של מבטלי ע"ז מאשר מעשיהם בפועל. תודה לך, דניאל, על הצעה מעניינת ביותר.