AZ-h057

א:
כפי שהסברנו כשהתחלנו את לימודנו בפרק זה, הנושא שילווה אותנו עד לסוף הפרק הוא 'יין נסך'. אף על פי שהסברנו את המונח בע"ז 024, יהיה זה מועיל ונוח אם נביא הסבר גם כאן.

ב:
התורה [דברים לב לז-לח] שואלת באופן רטורי היכן האלים להם סגדו עובדי האלילים ביד רחבה בתקופות השפע כשהמצב משתנה ויש צורך נואש לעזרה.

מה שמעניין אותנו כאן בקטע הזה הוא ההתיחסות ל-'יין נסיכם' של האלים האליליים. רמב"ם, בספר המצוות שלו [מצוות לא תעשה, קצ"ד] אומר שפסוק זה הוא המקור לאיסור של "יין נסך".

ג:
יין שעבר בידיו של נוכרי אסור ליהודי. יין כזה מכונה בעברית 'יין נסך' או 'סתם יינם'. במקור שימש המונח להגדרת יין ששימש לניסוך בטקסי דת לא יהודיים; אבל מאוחר יותר הוא בא לכלול את כל היינות שעברו בידיהם של נכרים. הגמרא [ע"ז ל"א ע"א] אוסרת מפורשות יין של נוכרים. מצרכים אחרים נעלמו בהדרגה מהרשימה המקורית של פריטים אסורים אך האיסור על יין נוכרי מעולם לא בוטל ומעולם לא פג תוקפו.

ד:
הגמרא [ע"ז ל' ע"ב] מבחינה בין שלוש קטגוריות של יין נוכרי אסור:

• יין נסך, שהוא יין ששימש למעשה לניסוך בפולחן אלילי;
• סתם יינם, יין של נכרי שלא ידוע אם שימש למטרות פולחן אם לאו;
• יין יהודי לא חתום שיהודי השאיר אצל נוכרי למשמרת.

ה:
בהדרגה, במהלך מאות שנים, היחס ליין נוכרי התרפה, אף-על-פי שמעולם לא ננטש. אך בתקופת המשנה והתלמוד האיסור נאכף בקפידה.

ו:
השאלה שמשנתנו שואלת היא: באיזה שלב של יצור היין יכול הוא להיות ליין נסך? האם היין המופק מענבים שעברו בידיו של נוכרי אסור? האם מותר לנוכרי לדרוך ענבים? משנתנו נותנת תשובה מוגדרת מאוד.

ז:
כדי להבין את משנתנו עלינו להבין את הליך יצור היין בעת העתיקה. הענבים שנבצרו הושלכו לגת. הגת היתה בריכה או בור מסוידים. על-פי רוב, הם נחצבו מתוך סלע קרקע במיוחד למטרה זו. בגת דרכו את הענבים כדי לסחוט מהם את המיץ. מדי פעם מישהו היה מעביר חלק מהענבים הדרוכים ל-"תפוח" (עֲרֵמָה) של ענבים מעוכים שממוקמת בקצה המרוחק של הגת. משם תעלה הובילה לבריכה שניה שנקראית הבור. הבור היה תמיד נמוך מהגת כדי שהמיץ שנזל מהענבים הדרוכים שב-"תפוח" יוכל לזרום במורדה ולהיאגר בבור.

בתמונה של הגת העתיקה שמצד ימין ניתן לראות את הגת עצמה למעלה בצד ימין של התמונה, שם היו דורכים את הענבים; כמו כן ניתן לראות את התעלה המובילה לבור, שנמצא נמוך יותר, בצד השמאלי של התמונה.

ח:
משנתנו מלמדת שרק כאשר המיץ מגיע לבור הוא יכול להיות ליין נסך. נוכרי רשאי לבצור ענבים, הוא יכול לדרוך את הענבים והוא אפילו יכול להעביר את הענבים המעוכים ל-"תפוח". אך מהרגע שהמיץ מגיע לבור, אם נוכרי אפילו רק נוגע בו, הוא נאסר ליהודים. כך שמשנתנו מבהירה מה שאחרת היה מצב חריג: יתכן שהענבים בגת יהיו כשרים אפילו אם נוכרי מטפל בהם בעוד שהמיץ שבבור שהופק מאותם הענבים אינו כשר אם אותו הנוכרי נגע בו בדרך כל שהיא.

ב-ע"ז 054 למדנו איך נוכרי יכול לבטל או שלא לבטל את קדושתו של אליל. (אם האליל חדל להיות בעל משמעות דתית כלשהי אז הוא סתם פסל.) בהסבר שלי כתבתי: הגמרא [ע"ז נ"ג ע"א] מבהירה שסלע המחלוקת הוא מצב שבו עובד אלילים מוכר את אלילו לצורף.

עמיתי, מרטי ברמן, כותב:

אני חושב שחשוב להכיר בכך שפרוש הגמרא למחלוקת בין רבי לשאר החכמים מבוסס על הנחה/דעה קדומה של חכמי התלמוד שהמחלוקת היא על ההבדל הקטן ביותר. כשאנחנו קוראים את הקטע כאילו הוא מדבר על מכירה של אליל על מנת שיותך, פרוש הדבר שרבי מסכים ברובו עם החכמים ולא שהוא סבור אי-פעם שהאליל נמכר. בעוד שיכול להיות שרבי חשב על הצורף כפי שהתלמוד מציג, אני מאמין שהמובן הפשוט הוא כנראה המדויק יותר.

אני מעיר:

ברורה האמת שכאשר חכמי הגמרא ניצבים בפני מחלוקת שקיבלו מחכמי המשנה, על-פי-רוב במקום לומר שאחד צודק והשני שוגה הם היו מנסים למצוא מצב שתומך באחת הדעות בעוד שמצב אחר תומך בדיעה האחרת. אני חייב להסכים עם מרטי שעל-פי-רוב לנו נראה שההבדלים אינם משמעותיים דיים – או הגיוניים דיים – להצדיק בעינינו את ההסבר לחילוקי הדעות.