AZ-h055

א:
משנתנו עוסקת באלילים – פסלים, צלמיות וכיוצא באלה – שננטשו על ידי מאמיניהם. אם המאמינים לשעבר נטשו את האליל באמת ובתמים, אזי עד כמה שהדבר נוגע ליהודים, האליל איבד כל משמעות דתית שהיתה לו בעיני עובדי האלילים והיהודים יכולים להנות ממנו. ההנאה יכולה להיות חומרית או אסתטית או כלכלית – או כל סוג אחר של הנאה.

ב:
השאלה שיש להשיב עליה היא האם אפשר להבין את נטישת האליל כהוכחה לכך שהוא איבד כל משמעות דתית בעיני עובדי האלילים שנטשו אותו.

ג:
משנתנו מבחינה בין שני מצבים. אם האליל ננטש 'בשעת שלום' ניתן לקבל זאת כסימן בטוח לכך שכבר אין לו כל משמעות דתית לעובדי אלילים. הציון 'שעת שלום' מתיחס לכל מצב בו האליל ננטש באופן מוחלט מתוך רצון חופשי.

ד:
ואולם, אם האליל ננטש 'בשעת מלחמה' אין אנו יכולים להיות בטוחים שהאליל כבר אינו נחשב למקודש. המשמעות של 'שעת מלחמה' היא, כמובן, כל מצב שבו האליל ננטש מתוך הכרח. בעת העתיקה, על פי רוב, פרוש הדבר היה שעיר או כפר הותקפו ותושביהם נסו על נפשם. האפשרות שהם ישובו לדרוש את האליל תמיד קיימת.

ה:
בסיפא של משנתנו המונח 'בימוסיאות של מלכים' מתיחס לאבנים גדולות שסודרו באופן זמני לשמש בסיסים לפסלים שקישטו את הדרך בה אמור מלך או נכבדים אחרים לעבור. לאחר החגיגות הם פורקו. משנתנו אומרת שאבנים כאלה מותרות לאחר שסיימו את תפקידן. הגמרא [ע"ז נ"ג ע"ב] שואלת שאלה עניינית:

אם האבנים סודרו למטרות דתיות – לפרסם את מעמדו האלוהי של המלך – כיצד אנו יכולים להניח בפשטות שהן מאבדות את מעמדן הזה באופן אוטומטי לאחר הטקס? האמורא הארץ-ישראלי, רבי יוחנן, אומר שמשנתנו אינה מדברת במונחים כלליים אלא היא מתיחסת למצב מאוד מסוים:

מבינים את הפרוש הזה כאומר שמאחר ואנו יכולים להניח באופן טבעי שהפסלים האלו אינם בהכרח תשמישי קדושה של אלילים, סביר יותר שהם הותקנו רק כדי לכבד את המלך בזמן מסעו. ולכן, כפי שמשנתנו מציינת, הם מותרים ליהודים.

עדיין מגיעות הערות בעניין קהילות יהודיות שמתפללות במבנים של גויים. רון בראון כותב:

בנין בית הכנסת הישן והעייף של הקהילה הקונסרבטיבית שלי, קול שופר, בטיבורן, קליפורניה, עובר כרגע שיפוץ שימשך כ-18 חודשים. במהלך חמש שנות המאבק בעיר ובקהילה המקומית, שחשו שבנין נאה יותר יוביל לעליה בתנועה וברעש בשכונתם, אחד מהתומכים המסורים ביותר שלנו היה הכומר המקומי שמנהל כנסיה במרחק של רק כמה מאות מטרים מבית הכנסת. כשסוף-סוף קבלנו אישור בניה, הם הציעו לנו להשתמש בהיכל שלהם לתפילות שלנו. בהסתמך על הדעה של החכמים שהבאת, שהנצרות אינה עבודת אלילים, הרב שלנו קבע שאנו יכולים להשתמש במקום שלהם. זהו מקום די פשוט, ישנו רק סמל דתי אחד, צלב, ואותו אנחנו יכולים לכסות בזמן התפילות. אחרי שזה נעשה וארן הקודש מונח במקומו, חברי הקהילה חשים בנוח במקום. דרך אגב, כאשר נכנסים בדלת הכנסיה, יש שם כעת מזוזה וליד תמונות של שני הכמרים יש תמונות של שני הרבנים שלנו. במהלך המאבק הארוך שלנו להתחיל את השיפוץ, גילינו שהקהילות הנוצריות שמסביב תמכו בנו יותר מאשר היהודים בשכונה שלנו. זו המציאות האומללה של חיי יהודים בארה"ב כיום. אני מאמין שלסרב להצעת התמיכה מהאנשים הנהדרים האלו, היתה נחשבת לחוסר כבוד.

אולי תזכרו דיון מתמשך על השייכות של הלימוד שלנו על עבודה זרה לימינו. מיכאל אפשטיין כותב:

אני חושב שעבודה זרה רחבה יותר: כשאנחנו מעודדים קבוצות כדורגל; כשאנחנו צופים בכוכב נולד; כשאנחנו בונים בתים שמגמדים את שכניהם; כשאנחנו עונדים שעונים מקושטים ביהלומים; כשאנחנו קוראים מגזין רכילות. עבודת אלילים היא עבודת שטות: כשאנחנו מעלים כל דבר כראוי לסגידה או נותנים את לבנו ונפשנו לכל מטלה שאינה משרתת את הקב"ה אנו עוברים עבירה. עלינו לשאול את עצמנו – מה לימדונו רבותינו?

יש עוד הרבה הודעות שלכם שמחכים ב-'דואר נכנס' שלי, אבל הם יצטרכו לחכות עד לאחר חג הפסח שהרי בית המדרש הוירטואלי יוצא כעת לפגרה המסורתית לכבוד החג. נחזור לאחר החג, אי"ה. בהזדמנות זו ברצוני לאחל לכולם חג פסח כשר ושמח.