AZ-h053

ה:
כעת אנו מגיעים לסעיף השני של משנתנו שמלמד שעובד אלילים יכול לבטל את קדושת האליל שלו. כלומר, הוא יכול להחליט שלדמות הזו כבר אין כל משמעות דתית עבורו. במשנה הבאה נלמד על פעולות בהן יכול אדם כזה לנקוט כדי לבטל את אלילותו של הצלם. כמובן, למשמעות הדתית של האליל לעובד אותו אין חשיבות לגבי יהודים: הסיבה שבגללה הסעיף הזה נכלל במשנתנו היא שהוא משמש לציין שאם האליל הורד למעמד חילוני על ידי בעליו הנכריים, יהודים יכולים להנות ממנו.

ו:
הטקסט של משנתנו אומר שמי שאינו יהודי יכול לבטל את המעמד הדתי של האליל שלו עצמו וגם של נכרי אחר. ואולם, הגיעה לידינו גרסה אחרת של הסעיף הזה שאומר:

במלים אחרות, לפי הגרסה הזו של המשנה, אם יהודי יוצר אליל, נכרי יכול להורידו למעמד של חולין (ואז יהודים אחרים יכולים להנות ממנו).

ז:
קשה לגמרא [ע"ז נ"ב ע"ב] להבין כיצד יתכן שנשתמרו שתי גרסאות שונות של אותה המשנה. כפי הנראה, יש לנו כאן דוגמה נדירה למקרה בו רבי, מסדר המשנה, סבר שגרסה אחת נכונה בשלב מוקדם יותר של חייו, אבל מאוחר יותר הוא בחר בגרסה השניה להיכלל במשנתו. אנו קוראים בגמרא:

הגמרא לא תיעדה את תשובתו של רבי, אבל ברור שעל הגרסה המאוחרת יותר לגבור. ואולם, חכם אחד טוען שיכול להיות מצב שבו על דעתו המוקדמת של רבי לגבור:

ח:
ברור שיהודי לא יכול לבטל את המשמעות הדתית של אליל ששייך לנכרי, מאחר ורק המשמעות הדתית של הצלם בעיניו של הנכרי הופכת אותו לאליל.

ט:
הסעיף האחרון של משנתנו פשוט: אם אליל חדל להיות אליל מכל סיבה, כל כלי הקודש שלו נעשים מותרים ליהודים. כלי הקודש יכולים להיות כוסות יין, כלי אוכל, מחתות – כל דבר שבעבר שימש לשרת את האליל הזה.

שמא תזכרו שבתשובתי הראשונה לשאלתו של מייק ניקולס בעניין המשמעות של לימודנו הנוכחי ליהודי המודרני כתבתי [ע"ז 049]:

אף-על-פי-כן, ישנן הרבה דעות מחמירות שמלמדות שליהודי אסור ליהנות (הנאה אסתטית) מיצירות אומנות בעלות משמעות דתית נלווית לגוים שיצרו אותן.

יהודית מיי כותבת:

זה ישלול את רוב ההסטוריה של האומנות, והרבה מהמוסיקה הקלאסית! מנסיוני יש הבדל בין תגובה דתית ליצירת אומנות לתגובה אסתטית לאותה היצירה. אדם יכול להגיב לאסתטיקה של היצירה מבלי לחלוק אף אחת מההנחות הדתיות של יוצרה (או של הקהל המקורי שלה).

אני משיב:

אישית, אני מסכים לחלוטין עם יהודית. שימו לב שכתבתי ש-"ישנן הרבה דעות מחמירות .." חושבני שההבחנה של יהודית בין החוויה הדתית לבין האסתטית הולמת ביותר. אפשר להעריך יצירת אומנות מבלי להסכים עם המשמעות הדתית שאולי היתה או לא היתה לה אצל האומן המקורי. במקרים רבים יצירות אומנות בעלות משמעות דתית נוצרו על ידי אומנים שבעצמם לא היו דתיים. כמובן שקשה מאוד לתת דוגמאות מתקופות מוקדמות יותר כי אין אנחנו יודעים בוודאות מה היו האמונות הדתיות (או אי-האמונות) של מיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ בּוּאוֹנָרוֹטִי או של לאונרדו דה וינצ'י. לכן אביא דוגמה אחת מהעת החדשה. אחד החיבורים המוסיקליים המשמעותיים ביותר של המאה ה-20 היה "רקוויאם המלחמה" של בנג'מין בריטן (1976-1913). יצירה זו, שדרך קבע יש לה השפעה עצומה על הקהל, מכילה את הטקסט של Missa pro Defunctis [תפילת האשכבה] של הכנסיה הקתולית (עם שירים של ווילפרד אוון מפוזרים בין חלקיה). בריטן עצמו היה אדם לא דתי בהרבה מובנים: לדת לא היתה כל משמעות עבורו. (הביוגרפיה שלו אומרת שרק במקרה אחד הוא לקח חלק בטקס כנסייתי "כדי לשמח חבר".) ואף-על-פי-כן, "רקוויאם המלחמה" שלו הוא אחד היצירות הדתיות-כביכול המרשימות ביותר של המאה ה-20.