AZ-h048

א:
לפרק רביעי זה של מסכת ע"ז יש שני נושאים. הנושא הראשון, בו עוסקות שבע המשניות הראשונות של הפרק, דן בפסלים של האלים של ע"ז. הנושא השני, בו עוסקות משניות ח' עד י"ב, דן בפרטי הפרטים הקשורים ליין נסך. (להגדרה של יין נסך ראו ע"ז 024, הסבר ה'.)

ב:
נראה כי האבנים שמוזכרות במשנתנו הן אבנים גדולות למדי שסודרו כך שאבן אחת נחה על גבי שתי האחרות ובכך הן יוצרות מעין במה או בסיס שממנו עובד עבודה זרה יכול להגיע לפסל של האל. לפי רבי ישמעאל אסור ליהודי להנות מאבנים כאלה; לפי שאר החכמים האיסור תקף רק כאשר ברור למדי שהאבנים 'שייכות' לפסל של האל.

ג:
האל שמשנתנו מתייחסת אליו הוא האל הרומאי מרקורי, בלטינית Mercurius. הצורה המעוברתת של השם הוא 'מרקוליס' (ויתכן שיש כאן דוגמה של חילוף האות 'ר' עם האות 'ל'). כדי להבין מדוע האל הזה צויין במיוחד במשנתנו עלינו להבין מה המשמעות של האל הזה בעולם היווני-רומאי.

ד:
עבור הרומאים, מרקוריוס היה האל של הרהיטות, של המיומנות, של גנבים ושל סוחרים; הוא היה גם שליחם של האלים. אך בעולם היווני-רומאי האלים הרומאים, אף-על-פי שנקראו בשמות אחרים, נחשבו כזהים לאלים מקבילים מאזורים אחרים, במיוחד העולם ההלניסטי. כך שמרקוריוס הרומאי מזוהה עם האל היווני הֶרְמֵס, שהיה האל של רועי עדרים, של ההולכים בדרכים ושל האומנויות וגם האל של גנבים, של רהיטות ושליחם של האלים כמו בעולם הרומאי. מרקוריוס והרמס גם זוהו עם האל המצרי תוֹת, שהיה האל של האלכימיה, של החוכמה, של קסמים ושל תורות הסוד; הוא גם היה הלבלר של האלים והיו מייחסים לו המצאת האותיות והספרות.

ה:
ההבט הבולט ביותר של מרקוריוס-הרמס-מרקוליס בעולם היווני-רומאי היה 'הֶרְם'. ההרם (herm) היה עמוד קטן, על-פי-רוב עשוי מעץ, שראשו פוסל לדמות האל (על-פי-רוב בעל איבר-מין בולט ומוגזם). היה נהוג להציב הרם בשער של כל בית או בית-דירות ובכל צומת דרכים. היה נהוג לקשט את ההרם – כולל את אלו שהיו בצמתים – כדי להביא מזל טוב או הצלחה למיזם. זו כנראה הסיבה שבגללה ליד ההֶרמים הגדולים יותר היה בסיס כדי לאפשר לסוגד גישה קלה יותר לראשו של ההרם, כדי שיוכל להניח זר פרחים או קישוט אחר מעין זה.

ו:
כדי להבין עד כמה ההרם היה נמצא בכל מקום בעולם היווני-רומאי, אולי יעזור לנו אם נדמיין שעל כל פעמון או מקוש על כל דלת לכל בית או דירה מודרני יש סמלים דתיים ושסמלים דומים נמצאים מעל כל רמזור. ההרם היה בתפוצה כל כך שכיחה עד כי בגמרא [ברכות נ"ז ע"ב] אנו מוצאים שהחכמים תיקנו 'ברכה' שאומרים כאשר רואים הרם!

תנו רבנן: הרואה מרקוליס אומר 'ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו'.

המשך יבוא.

ב-ע"ז 046 למדנו שכל תוצרים שנוצרו תוך שימוש בעץ מאשרה – אסורים. רונן לאוטמן כותב:

נניח שיהודי לקח ענפים מאשרה בשביל סכך לסוכה. ברור שהוא עבר על האסור על הנאה מעבודה זרה, אבל האם הסוכה כשרה? ועוד שאלה: נניח שיהודי השתמש בענפים מאשרה כדי להסיק תנור לשם חימום. בדוגמאות שמובאות במשנה (אפייה ואריגה) הדין הוא לא להשתמש במה שנוצר משמוש במוצרי האשרה. מה הדין בנושא לתנור חימום?

אני משיב:

החכמים מספרים לנו על המושג 'מצווה הבאה בעבירה'. בקיצור נמרץ, אין אנו יכולים לקיים מצווה שקיומה כרוך בעבירה על מצווה אחרת. דוגמאות לכך הן שימוש בסידור גנוב לתפילה, נתינת כסף גנוב לצדקה, או שימוש ביין נסך לקידוש. בכל מקרים מעין אלו אין המצווה נזקפת לזכותו של המקיים אותה.

יוצא מכן שסוכה שמקור הסכך שלה הוא ענפים של אשרה לא יכולה להיות כשרה: זוהי דוגמה למצווה הבאה בעבירה.

בקשר עם שאלתו השניה של רונן: אותו ההגיון תקף. אסור להנות מכל דבר שמקורו באשרה או שקשור באשרה. מדליקים תנור חימום כדי להנות מהחום שהוא מספק; החום בא מעץ של האשרה ולפיכך הוא אסור.