AZ-h046

א:
משנתנו ממשיכה לדון בנושא שעלה לקראת סוף משנה ז': האשרה. הפעם אנו עוסקים לא באילן עצמו אלא בשימוש שבני אדם עלולים לעשות בעץ.

ב:
כבר הזכרנו כמה פעמים שליהודי אסור להנות (להפיק כל רווח) מכל דבר שקשר לעבודה זרה. משנתנו מציינת את ההיקף בו האיסור הזה תקף.

ג:
הבה נשער שעובדי עבודה זרה הפסיקו להשתמש באילן ששימש אותם בעבר כאשרה. יתכן והיהודי ירצה להשתמש באילן באופן כלשהו, על ידי כריתתו ושימוש בעץ; או אפילו רק על ידי כריתת ענף פה ושם לשימוש זה או אחר. לא משנה אם האילן שייך למישהו או שאין לו בעלים: האיסור עומד בעינו בגלל תפקידו הקודם של האילן.

ד:
שימוש אחד שנעשה בעצים היה חימום סוגים שונים של תנורים. משנתנו מבחינה בין שני סוגי תנורים בעניין זה. הסעיף הראשון של משנתנו אומר שאם יהודי משתמש בעץ שנלקח מאשרה להסיק בו את תנורו הוא יצר לעצמו בעיה. אם התנור חדש – כלומר, זו הפעם הראשונה שמסיקים את התנור – יש לפרק את התנור לחלוטין! הבעיה הזו אינה גדולה כל כך, מאחר והתנורים והכיריים בתקופת התלמוד היו פשוטים למדי. הם היו מורכבים ממין אוהל עשוי מחמר; האש נדלקת בתוך האוהל שבגגו חור שעליו אפשר להעמיד סירים לבישול. ההבדל המעשי היחיד בין תנור לכיריים הוא שעל תנור אפשר היה לחמם סיר אחד בלבד בכל פעם בעוד שעל כיריים היה אפשר לחמם שני סירים (או אולי יותר, לפי גודל הכיריים) בעת ובעונה אחת. הסיבה שבגללה יש לפרק תנור חדש היא שההסקה הראשונה מטיבה עם החומר שממנו עשוי התנור ומשפרת אותו -והא לך הנאה!

ה:
אם התנור ישן – כלומר כבר נעשה הוא שימוש בעבר – אין צורך לפרקו. יש לאפשר לו להתקרר. לאחר מכן אפשר להסיק אותו מחדש עם עץ שהשימוש בו מותר ולהשתמש בו כרגיל.

ו:
אבל מה קורה אם (לשם דוגמה) נאפה לחם בתנור הזה? אסור להנות מככר כזו: ברור שהיא אסורה לאכילה; אבל גם אסור למכור אותה למי שאינו יהודי. יתר על כן, אם ככר כזו התערבבה עם ככרות אחרות שלא נאפו בתנור הזה וכעת אי אפשר לזהות את הככר האסורה בין כל האחרות, אזי כל הככרות אסורות.

ז:
רבי אליעזר, בניגוד לשמרנות הרגילה שלו, מחפש כאן דרך להקל. אפשר להניח שטענתו מבוססת על האיסור לבזבז מזון [בל תשחית]. הוא מציע למכור את המזון -הכיכר – ללא יהודי; את הרווח מהמכירה יש לזרוק לים המלח – או, במלים אחרות, להשמיד. שאר החכמים דוחים את הרעיון הזה כלאחר יד, כה גדולה האימה מהנאה כלשהי מאביזרים של עבודה זרה.

ח:
שימוש נפוץ נוסף לעץ היה להכנת מוט לנול אריגה (כרכר). משנתנו מסבירה שאם מוט כזה מקורו באשרה, לא רק הוא עצמו אסור אלא גם כל בד שנארג על הנול ההוא אסור. יתר על כן, אם בד כזה נתערב בבדים אחרים (ואם הם בהמשך נתערבבו בצרורות אחרים) אם אי אפשר לזהות את הבד האסור אזי כולם אסורים. גם כאן רבי אליעזר מציע להקל אך החכמים עומדים בדעתם: אין כל דרך 'לפדות' כל דבר שהופק לעבודה זרה.

ט:
ואולם, למרות משנתנו, היו פוסקים בימי הביניים שאישרו את ההקלה של רבי אליעזר.

רפאל קנטור כותב בקשר למשנה ו' של פרק זה:

האם יתכן שהמשנה אומרת שאם יש קיר אז שהיהודי בונה שתי אמות מהקיר והמקדש ניבנה שתי אמות מהקיר???? הביטוי שאני לא מבין הוא 'מחצה על מחצה'.

אני משיב:

ודאי תזכרו שהמשנה [ע"ז 043] דנה במקרה בו בבניין ששייך ליהודי יש קיר משותף עם מקדש אלילי. אם הקיר קורס (כפי שקרה לעיתים קרובות בתקופת התלמוד כי ברוב המקרים הקירות היו פשוט ערמות של אבנים) על היהודי לבנות מחדש את הקיר שלו במרחק של לפחות ארבע אמות מהמקדש האלילי. פרוש הביטוי שמקשה על רפאל, מחצה על מחצה, הוא שעל היהודי והגוים לחלק ביניהם שווה בשווה. בדוגמה הראשונה הקיר היה שייך לצד זה או אחר והשני פשוט השתמש בו למטרותיו הוא במקום לבנות קיר משלו. ואולם, הביטוי שאנו דנים בו כעת אומר שהקיר במקור היה שייך לשני הצדדים במשותף. אם כן, מאיפה ימדוד היהודי את ארבע האמות? התשובה במשנה היא שהוא מודד מנקודת האמצע של החתך האופקי של הקיר כפי שהיה במקור, כאילו החצי הקרוב של הקיר היה שלו.