AZ-h042

ז:
הבה נפנה את תשומת הלב כעת למשנתו של רבי יוסי הגלילי, הדעה השניה המובאת במשנתנו. המתכונת הרגילה לסידור הדעות השונות של חכמים במשנה דורשת מאתנו להניח שרבי יוסי הגלילי מחזיק בדעה שונה מזו של תנא קמא, שאת דעתו שהסברנו בשיעור הקודם. ואומנם, כפי שגם ראינו בשיעור הקודם, יש בגמרא הנחה שיש מחלוקת בין שני החכמים ושני אמוראים מנסים להסביר אותה.

ח:
אך אם נחפש במדרש ההלכה על ספר דברים, סִפְרֵי, נמצא שם [ספרי, ראה, ח] שמשנתו של רבי יוסי הגלילי היא הסבר עצמאי לפסוק מקראי. והא לנו הפסוק [דברים יב ב]:

בהסבר שלו על הפסוק, רבי יוסי הגלילי מבליט דבר בפסוק שעלול להיות חסר הגיון. אם הנכרים סוגדים להרים וגבעות האם פרוש הדבר שהתורה מצווה עלינו להרוס את ההרים והגבעות האלה?

ט:
כדי להסיר את האפשרות הזו לחוסר הגיון, רבי יוסי הגלילי מפסק את הפסוק באופן אחר. במקום לשים את האתנחתא העיקרית לאחר המלה 'אלהיהם' הוא שם אותה מוקדם יותר בפסוק, לאחר המלים 'עבדו שם'. כך שהוא היה קורא את הפסוק כך:

לאחר שעשה כך, הוא יכול כעת להבהיר את דעתו (שגם מצוטטת במשנתנו):

מאחר וההר עצמו אינו אלוה אלילי אלא רק המקום המשוער של משכנו של האליל, התורה מצווה על השמדת האליל ולא על השמדת ההר עצמו; התורה דורשת מאתנו להשמיד את האשרה ולא את העץ הרענן שתחתיו היא הוצבה.

כך שרבי יוסי הגלילי ותנא קמא אומרים את אותו הדבר, במלים אחרות:

י:
גם הוראתו של רבי עקיבא שבמשנתנו מקורה מאותו הקטע בספרי [ראה ח] בניסוח קצת שונה:

מה שרבי עקיבא עשה הוא לשים את הפסיק שבפסוק במקום בו היה במקור. במלים אחרות, הוא אומר לרבי יוסי הגלילי שהוא קרא את הפסוק באופן שגוי. (כמובן שלמעשה רבי יוסי הגלילי לא טעה כלל: הוא פשוט סידר מחדש את הפיסוק של הפסוק כדי להתאימו למדרשו.)

יא:
שינוי הפיסוק הזה היה אפשרי כיון שבטקסט המקורי אין כל פיסוק כלל ועיקר. האופן שאנו מפרשים את פסוקי המקרא כיום מבוסס על הטקסט שקבלנו מבעלי המסורה. בעלי המסורה היו קבוצה של חכמי מקרא שפעלו בין המאה ה-7 והמאה ה-11 לספירה. בסיסם העיקרי היה בארץ ישראל בעיר טבריה. הם הוסיפו מערכת של הגיה ותוים מבדלים על הטקסט המקראי הקיים בנסיון לתקן את ההיגוי, את החלוקה לפסקאות ופסוקים ואת הקריאה בהטעמה של המקרא. משפחת בן-אשר מבין בעלי מסורה היתה האחראית העיקרית לשימור טקסט המסורה ולהפקתו כפי שאנו משתמשים בו היום, אף-על-פי שקיים טקסט מסורה אחר, של בעל המסורה מבית בן-נפתלי, ששונה במקצת מזה של בן-אשר. רמב"ם סבר שגרסת בן-אשר היא הנעלה מבין השנים. כך בעלי המסורה המציאו את מערכת הניקוד העברי שעדיין בשימוש כמו גם את טעמי המקרא.

יב:
משנתנו גם דנה באשרה:

וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁרָה אֲסוּרָה? – מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, אָסוּר.

לא תמיד ברור מהכתוב המקראי אם האשרה היתה אליל או עץ. התורה [דברים טז כא] מצוה:

ואולם, הארכאולוגיה המודרנית חשפה דוגמאות רבות של אשרה: דמות אשה מעץ או ארד. כך שחוקרים רבים מציעים שצריך להבין את הפסוק הנ"ל כך:

כבר ציינתי שעמוד האשרה הוצב על-פי-רוב מתחת לעץ רענן, כך שיתכן והעץ עצמו נחשב לאשרה. מכל מקום, שלא כמו ההרים והגבעות, משנתנו מלמדת שאת האשרה יש להשמיד כיון שהיא ניטעה שם במתכוון, על ידי בני אדם מתוך כוונה לעבוד אלילים.